wisp

סמינר שנתי במרחב הקליני – הבלתי נתפס

בסיפור "המכתב הגנוב" של אדגר אלן פו, השוטרים מחפשים מכתב שהמלכה מעוניינת שיימצא לפני שיפול לידיים הלא נכונות. הם בחנו כל סנטימטר מרובע של הדירה בה נמצא המכתב ולא מצאו אותו. מפקח המשטרה פונה לבלש בשם דופין, והוא זה שמצליח למצוא את המכתב. המכתב לא נמצא משום שהוא הונח גלוי לעיני כל, לאחר שהופשל ככפפה (קופל בניגוד לכיוון שבו קופל במקור) והוחתם בחותמת של הגנב. בסמינר של לאקאן על הסיפור הזה הוא כותב: "באמת, עצם הרעיון של מקום נסתר הוא מטורף – כל כמה שנעמיק לתוך בטן האדמה כדי למצוא משהו, אין הוא נסתר שם, משום שאם הגיע לשם, גם אתה יכול להגיע. רק מה ששייך לסדר של האמת יכול להיות מוסתר. האמת מוסתרת, לא המכתב. בשביל השוטרים לא האמת היא העניין, בשבילם יש רק מציאות, ולפיכך הם אינם מוצאים שום דבר." השנה ננסה ללכת בעקבות דופין ולאקאן: יהודה ישראלי יתייחס להתפכחות מהנחות היסוד המקיימות פרדוקסים לוגיים שהסובייקט שבוי בהם; דפנה בן זקן תתייחס לתעתועים של דמות המראה, שמשמשת גרעין לזהות אך בה בעת גם מתחזה להיות כזאת; ועידן אורן יתייחס לחיפוש של הסובייקט אחר הידע שאמור להבטיח את קיומו, אבל שברגע האחיזה בו רק מייצר ספק חדש.

פרדוקסים בפסיכואנליזה

יהודה ישראלי

מצד אחד, עקרון המציאות הוא השהיית עקרון העונג, הויתור על העונג. קשה לסובייקט לקבל את המבניות של מגבלת העונג לכן הוא רואה בפונקציה של הסופראגו את המקור לאבדן העונג. במקום בו היה עונג מופיעה האשמה. אך מצד שני, האשמה אינה מצליחה להחליף את העונג, כפי שהמילה אינה מצליחה להרוג את הדבר. האשמה לא רק מדחיקה את העונג, היא גם מייצגת אותו. האשמה אפילו מייצרת את העונג על ידי הנחתו תחת ההיגד הלוגי "אני אשם משמע יש תענוג עליו אני אשם".

זהו הפרדוקס של ההתענגות. אם פרדוקס הוא אפקט של טעות בהנחות היסוד, אז הטעות כאן היא ההנחה בדבר הדיארכרוניות, הליניאריות של הזמן. אך הסובייקט חי בשפה ונתון לשרשרת המסמנים ולאלגוריתמים של פעולתה. בשפה, המילה השניה, העתידית, נותנת קונטקסט שקובע את המובן של המילה הקודמת, בזמן הבדיעבדי. לכן חלה על הסובייקט המדבר-מתענג ה"בו-זמניות" של הבדיעבד.

בעזרת גרף האיווי שממחיש את הבדיעבד של השפה, סרט המוביוס שמראה שהצדדים ההופכיים הם בעצם באותו צד, וגופים טופולוגיים נוספים, ננסה לבחון את הנחות היסוד מאחורי שלל פרדוקסים. ננסה לענות על קושיות כמו: איזה מין מדע יכול להכיל את הפסיכואנליזה שיש בה סובייקט חוקר סובייקט? המסמנים שבינהם מתקיים הסובייקט הם גם אלו שמוחקים אותו. מה ההנחות שמקיימות סתירה זו והאם יש לנו את התפיסה הרב ממדית שדרכה רואים פתרון? כיצד תביעת האחר בסופו של דבר מתבררת כאיווי של הסובייקט? על מה יכול הסובייקט להישען בממשי בבואו לברוא עולמות בהגייה? בהתפכחות האנליטית מאמונה באחר גדול מה משמר את תוקף הדברים? האם מטרת האנליזה היא הפחתת סבל? או ידיעה? מהם התנאים בהם ידע וסבל סותרים או תומכים? בחיי האהבה, לעיתים קרובות לאהוב זה הרצון להיות נאהב וכשהוא מוגשם הרצון, כלומר האהבה, יורדת. מה צריך לכלול שדה הראיה שמאפשר לאהוב ולהיות אהוב?

"אבא אתה לא רואה שאני נשרף?" שואל הילד המת את האב בחלום. אצל חולם אחר, "אין לי לב להגיד לו שהוא מת", אומר הבן על האב המת שמופיע בחלומו. כיצד חלום הוא משאלה כשמדובר בסיוט? ואולי הפרדוקס המעניין ביותר: באיזה אופן המוות הוא סוף ואינו סוף בו זמנית?

חלק מהזמן בסדרת המפגשים יוקדש למשתתפים שמוזמנים להציע נושא לדבר עליו בקצרה מול הכיתה, מתוך החומר הנלמד.

תאריכי המפגשים: 31.10, 14.11, 28.11, 12.12, 26.12

 

מראות ותעתועים

דפנה בן זקן

בפרק 4 בסמינר ״האני בתיאוריה של פרויד ובטכניקה הפסיכואנליטית״ (1954-55) כתב לאקאן:״הגדרה אפשרית לסובייקטיביות היא שזו מערכת מאורגנת של סמלים שמטרתם לכסות את כל ההתנסות (experience), להפיח בה חיים ולתת לה את מובנה״.

ואכן הסובייקט המדבר הוא פרשן בלתי נלאה שמנסה לתת מובן לנתפס ולבלתי נתפס. הפרשנות הינה תמיד סובייקטיביות והיא באה להגן על הסובייקט המדבר מפני הבעתה שאוחזת בו מול הממשי.

מי מפרש ומה ה״מחיר״ לפרשנות הסובייקטיבית?

כדי לענות על שאלות אלה נצעד בעקבות לאקאן ומחשבותיו על היווצרות ה״אני״ ועל הכפילות המתעתעת שבו: מצד אחד מוקד ההתפעלות, האהבה והגוף ומצד שני מוקד היריבות התעתוע והשנאה. נצא מהמאמר של פרויד ״מבוא לנרקיסיזם״ ונתעמק בהמשגות על לאקאן על הסכימה האופטית והמשלב המדומה (Imaginary).

נבדוק יחד מהי הפתולוגיה שנוצרת עקב שיבושים בהתהוות ה״אני״ אצל ילדים ואת הקשיים ביצירת ההתפעלות והדמות הנערצת (his majesty the baby) אצל ההורים. בעזרת לאקאן נרחיב את ההמשגה של פרויד על החרדה והפוביה ונתיחס גם לעמדה המפרשת של האנליטיקאים על יתרונותיה ומגבלותיה.

תאריכי המפגשים: 9.1.18, 23.1, 13.2, 27.2, 13.3

 

X משמע אני קיים

עידן אורן

חלון ביתי\ חזי לסקלי

לא אחדל לשיר את שבחי המישור,

המישור הנושא אותי מבלי להתלונן.

אינני זקוק ליותר מאשר שלג וחלון

כדי לשכוח את עובדת קיומי.

שורת העצים העירומים ליד האופק

אינה שער למקום כלשהו, ואפילו לא

שורת עצים ליד האופק – היא רשום מהיר שעשה מלאך,

בלי משׂים, כשהתעורר לרגע משנתו, מתח את אבריו

המחוברים לעפרונות, ונרדם שוב מבלי להבחין כלל בשינוי

שחוללו תנועותיו הספורות.

 

בסמינר ה-21 (הלא פתי תועה\ טועה), אותו קוראים חברי הפורום בצוותא מזה שנתיים, לאקאן מציע מטאפורה של האנליטיקאי כ- will-o-the-wisp, כדי להבחינו מזה שממנו נובע ה"ויהי אור." הביטוי, שמכונה גם "אש מטופשת", מתייחס לתופעה של הבלחת רסיסי אור מתוך תהליכים כימיים, שמתרחשים לרוב באזורי ביצות. באופן פיגורטיבי, הוא מתייחס לאור שגורם להלך הצועד במסלולו לסטות ממנו לעבר הביצות, סטייה שיכולה להוביל למותו.

לפני כן באותו השיעור (23.4.74) לאקאן מציין, שהאוּמן מייצר כלים שעשויים בצורה כה טובה, עד כדי שהלקוח של האומן הופך אותו ל"קדר" ("מקדר אותו", לאקאן כותב). באופן אנלוגי, העולם עשוי בצורה כה טובה, עד שאנחנו מניחים שהעולם הוא מעשה קדרות של אלוהים; שאלוהים הוא מי שממנו נובע האור. לאקאן מכוון לרעיון של קיומו של ידע, שממנו ינבע האור, אחריו תר הסובייקט.

אך לאקאן מסיים את השיעור באומרו שה-  will-o-the-wisp"אינו מאיר דבר, הוא עולה מתוך מה שגורם לכיליון. בכך נתון כוחו." בכך לאקאן מכוון אותנו למסלול של בחינת הידע המוטל על הכף בפסיכואנליזה.

מה שמעניין אותי בכיוון המחשבה הזה הוא לא הרעיון, שנדמה שבשנים האחרונות בשיח הלאקאניאני מדובר בלי הפסקה, של מה שאפשר לכנות קליניקה של הממשי ונפילת הסובייקט, אלא דווקא הדגש על מרכזיותן של תופעות הדמדומים המתעתעות בהתנסות של הסובייקט. אפשר למקם את התעתוע, באופן הרחב ביותר, היכן שהידע שעומד לרשות הסובייקט אינו מספיק בשביל למקם את עצמו בעולם, כלומר, להפריד את עצמו מהעולם ומהאחר. שם נעוץ חוסר הביטחון הקיומי שלו. לאקאן מראה, ששאלת הקיום ממוקמת לוגית באותו המקום בו מופיעה גם שאלה לגבי טיב היקום ולגבי מהותו של אלוהים.

בנקודה של התעתוע, מתוך מבוכה או מועקה, הסובייקט נדחף לחפש ייצוב של התופעות המתעתעות שהוא נתקל בהן, והוא נוטה לפנות לאלוהים, כמי שממנו נובע האור (אלוהים שנותן ערבות לקיומו של יקום, שמארגן את היחסים בין הדברים לבין עצמם, ומכאן גם ביני לבין הדברים). השיר של חזי לסקלי נפלא, בין היתר, בזכות המקור המפוקפק שהוא מציע לבריאה (אותו מלאך ישנוני הוא אולי הפתרון של לסקלי).

בקליניקה, אני לא מפסיק להיפעם מהתהייה הבלתי-אפשרית, שעולה תכופות על ידי פציינטים, "אבל אני לא בטוח שזה מה שאני באמת רוצה". השאלה עולה מתוך נקודת קיצון של מבוכה, שבה הסובייקט לא יודע איזו רשות תיתן את מראה המקום לרצון שלו. השאלה הזו עשויה להיות התחלה של מישוש, גישוש, לעבר הלא מודע. למעשה, זו אחריותו של האנליטיקאי לכוון לכך שאלו יהיו ההשלכות של ההופעה של השאלה הזו.

"לדעת מה אני רוצה באמת" – הדבר אנלוגי לניסיון להיות ער בזמן ההירדמות. משום שלהיות בטוח במה שאני רוצה, זה פרי של האמונה בלא מודע, ואולי אפילו הדברים שקולים. העבודה הפסיכואנליטית חותרת לביסוס מעמדו של הלא מודע עבור הסובייקט כנקודת התייחסות, גם אם במחיר של הירדמות\ מוות של הסובייקט עצמו.

כעת אולי אפשר להבין מעט טוב יותר מדוע לאקאן מחליף את "ויהיו אור" (אלוהים כקדר\ מהנדס על) בביצה, שממנה עולה אור שאינו מאיר דבר, ושעולה דווקא מתוך מה שדוחף\ מושך לכיליון; תוצאה של תנועות אקראיות שעשה מלאך בלי דעת, ושהותירו רישום בסובייקט והעמידו לו את עולמו, וגם רשמו את קיומו. כן, לאקאן מציע לנו שאלה שתנחה את העבודה הקלינית: מה רושם את קיומו של הסובייקט?

אחת השאלות שתלווה אותנו היא האם יש כאן חזרה של לאקאן אל העמדה המוקדמת שלו, של היקבעות הסובייקט על ידי הסדר הסמלי. במקרה זה, התעתוע הוא תעתוע פאלי. אך בעוד שבהוראה הראשונה ההבטחה של הסמלי הייתה אופטימית למדי, ואולי אפילו עם הד מסוים של אפשרות לגאולה כלשהי, הרי שהחזרה אל הסמלי היא מעמדה מאוכזבת, אך לא נעדרת תקווה. אלא שהאופק של התקווה משתנה. להיות פתי (ומי שאינו פתי טועה ותועה), קובע לאקאן בסמינר המדובר, משמעו להאמין בלא מודע כמבנה.

הערה לגבי האופן שבו יתנהלו השיעורים: השנה אנסה משהו חדש. לפני כל שיעור אשלח טקסט קצר למשתתפים בשיעור, והם ישלחו אלי תגובה לטקסט, מכל סוג שהיא (שאלה, תהייה, הארה, אסוציאציה, ציטוט מטקסט אחר של לאקאן או מהספרות, מהאנליזה שלהם, וכו'), ובכל היקף שהוא (אפשר גם במשפט אחד). התגובות האלה ישמשו אותי להכוונת השיעורים.

תאריכי המפגשים: 27.3, 10.4, 24.4, 8.5, 22.5

המפגשים של הסמינר השנתי של המרחב הקליני יהיו בימי שלישי פעם בשבועיים, 20:00-21:40 בבית השחמט, טאגור 26 רמת אביב.

לעוד לימודים במרחב הקליני לחץ כאן