מאמרים

הפנטזיה באקט המיני על פי לאקאן
Dark mode Light mode increase font increase font decrease font decrease font
16.02.2023
10 דקות קריאה

הפנטזיה באקט המיני על פי לאקאן

 

מאת ד"ר יהודה ישראלי

israely3@bezeqint.net

בסמינר ארבע-עשרה, הלוגיקה של הפנטזמה, בבואו לבחון את העונג באקט המיני, לאקאן מגיע למסקנה שבקרב נוירוטים, התשוקה ולא רק הסיפוק היא מרכיב חיוני בהתענגות, וצורתה של התשוקה היא פנטזיה. מקור העונג אינו בסיפוק האורגני אלא בחזרתיות של חוסר סיפוק קדום, החוסר סיפוק האינססטואלי. חווית הסיפוק נובעת מהחזרתיות, גם אם זו חזרה של החמצת סיפוק אורגני. יחס הזהב הפיתגוראי ממחיש את ההרמוניה כאפקט של חזרתיות.  דווקא האמונה בסיפוק היא מקור המצוקה. האמונה בסיפוק מלא צובעת את התשוקה הפנטזמתית כבעיה, וכך תשוקה הופכת לסימפטום. המטרה של האנליזה היא "חציית הפנטזמה", כלומר חילוץ התשוקה העטופה בסימפטום. וינייטה מטיפול ממחישה זאת.

 

המאמר עוסק בקשר שבין מספר מושגים: התענגות, איווי, חזרתיות, ופנטזמה. בסמינר אחד עשרה "ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה" (Lacan 1978 [1963] p. 263-276) לאקאן קושר  בין חציית הפנטזמה לבין סוף אנליזה. בסמינר ארבע עשרה "הלוגיקה של הפנטזמה", הוא מעלה את השאלה על מקור העונג באקט המיני (Lacan 1966, seminar 20 p.7) ותשובתו היא שעבור המבנה הנוירוטי, מעבר לעקרון העונג פירושו מעבר לעונג על הסיפוק אל ההתענגות על האיווי באקט המיני. איזה אור יכול המונח "חציית הפנטזמה" לשפוך על הבנת האקט המיני?  כיצד יראה האקט המיני בסוף האנליזה לאחר חציית הפנטזמה? כלומר עם תום האמונה באחר גדול וההזדהות איתו, עם תום האמונה בהרמוניה הבלתי אפשרית לה לאקאן קורא: "היחס המיני".

פרויד ולאקאן אף יותר, מתייחסים לאדם קודם כל כיצור סמלי, כלומר שההתענגות שלו תלויה לא רק בפורקן אורגני אלא בעיקר במשמעויות סמליות. עדות לכך היא ריבוי הפטישים שמשמשים כאובייקטים מיניים. מותר האדם לא רק במספר האינסופי של האובייקטים שיכולים לשאת את המטען הליבידינלי שנטען בהם באמצעות השפה, אלא גם באופי ההתענגות שלו. יש להניח שהחיה מתענגת על הפורקן המיני, על הסיפוק, על הפחתת המתח להומיאוסטזה כפי שהיא מתענגת על השובע באכילה. לעומת זאת, האדם מתענג לא רק על הסיפוק אלא על עצם ההשתוקקות. אנחנו יכולים לשמוע אדם אומר "סוף סוף חזר לי התיאבון" כאשר ברור שהוא מתכוון לתיאבון כאל סוג של תענוג. כך גם בתחום המיני. אמנם האורגזמה מענגת אך כל תהליך ההשתוקקות שקודם לה מענג אף הוא. לא סביר שנראה אצל חיות התענגות אנורקסית על  האין.

פורט-דא

יש קשר בין ההטענה הליבידינלית של סמלים מרובים לבין חוויית ההשתוקקות כסוג של תענוג, סוג של סיפוק. הקשר הוא שמלכתחילה, הופעת השפה בחיי התינוק הייתה כרוכה בהחלפת האובייקט הממשי על ידי המילים והחלפת ההתענגות על הסיפוק בהתענגות על ההשתוקקות. ב"מעבר לעקרון העונג" (Freud 1920)  פרויד מספר כיצד הוא מתבונן בנכדו ארנסט בן שמונה עשר החודשים. התינוק זרק סליל קשור בחוט אל מעבר לוילון העריסה והחזיר אותו בחוט הקשור איליו תוך כדי הגיית שיבוש תינוקי "פורט-דא" של המילים בגרמנית לציין "נעלם!" ו"שם!". באותה תקופה פרויד חקר את נושא החזרתיות כפי שהוא מופיע בהפרעות טראומתיות. פרויד התבונן בנכדו שחזר שוב ושוב על משחק הפורט-דא בנסיון להבין את השורש הנורמאלי של תופעת החזרתיות הפתולוגית. פרויד הבין שארנסט הקטן משחק את משחק ההיעלמות וההופעה מחדש, משחק שהסב לו עונג רב, אך באופן מפתיע העונג לא היה מבוסס על עקרון העונג של הפחתת מתח.

בנסיון להסביר את מה שמעבר לעקרון העונג, פרויד תהה, כיצד יכול התינוק ליהנות ממה שקשור להיעדרות אימו. ההסבר של פרויד היה שהתינוק חגג את ההישג של היכולת לוותר על תענוג דיחפי ביחסים עם אימו, ולהחליף את ההתרפקות הזאת בתענוג ממשחק מלווה במילים. על פי פרויד, השליטה בהיעדרות ובחזרה של האובייקט האבוד היא מטאפורה לשליטה בהיעדרות והחזרה של האם.

לאקאן מפרש את הפורט-דא אחרת. הצעצוע אינו האם שעברה רדוקציה לחפץ. הצעצוע הוא אובייקט שנובע מהסובייקט. זהו ייצוג של האובייקט שבאובדנו וחזרתו הוא מכונן את הסובייקט. ההתענגות של התינוק היא על היכולת שלו להתפשט אל תוך העולם דרך האובייקטים שלו(Lacan 1978 [1963])  , כמו מדען בנאסא ששולט מרחוק ברכב הלא מאוייש "ספיריט" על מאדים. האדם הוא סובייקט רק מרגע שאובדן האובייקט שיסע אותו. המודולריות של היחסים בין הסובייקט והאובייקט, מחוברים ונפרדים לסירוגין, היא שמגדירה הן את הסובייקט והן את האובייקט אחד ביחס לשני. גם הנוכחות וההיעדרות מגדירות אחת את השנייה. הנוכחות היא היעדר ההיעדרות. הדבר צריך להיות אבוד לפני שהוא יכול להיות מוגדר. אובדנו מאפשר את תיחום קוי המתאר שהותיר בהיעדרו, קווי מתאר שהם מה שמבחין את האובייקט מהרקע ולמעשה יוצר את האובייקט. בין הנוכחות הבלתי מובחנת הראשונית לנוכחות המובחנת כאובייקט בפאזה השלישית יש את שלב הביניים שבו המילה מייצגת את הדבר האבוד. ההתענגות האנושית שמעבר לעקרון העונג, התענגות לא רק על הסיפוק אלא גם על התשוקה, מתחילה כבר במישחק הפורט-דא. ההתענגות של הילד היא על היכולת שלו לברוא אובייקטים על ידי דיבור, ולברוא את עצמו כסובייקט בתהליך. במשחק הפורט דא יש את החפץ האבוד, ייצוג האובדן בשפה (נעלם), החפץ החוזר עם שם לנוכחות (שם), והסובייקט המדבר את עולמו לידי קיום. החזרתיות היא שיחזור של הבריאה יש מאין, של רגע היווצרות האובייקט דרך שמו. החזרתיות היא גם שחזור רגע כינונו של הסובייקט מול האובייקט.

פנטזיה כצורה לחסר

מה בין החזרתיות שמעבר לעקרון העונג לבין מקור העונג באקט המיני? בסמינר "הלוגיקה של הפנטזמה" (Lacan 1966 Seminar 16 p.11)  לאקאן חוזר על הרעיון של פרויד שבכל אקט מיני יש שיחזור של חוויה אינססטואלית. יש כאן פרדוקס. החוויה האינססטואלית היא חוויה של התמזגות בין הסובייקט לאובייקט, בין התינוק לצעצוע ובין האם לתינוק. אם החוויה האינססטואלית משתחזרת זהו מחיקתו של הסובייקט. מי נותר שם לחוות את ההתענגות האקסטטית האולטימטיבית?

תשובתו של לאקאן היא תיקון לעמדתו של פרויד. זאת לא החוויה האינססטואלית שחוזרת בחזרתיות אלא הייצוג שלה. ההמשגה שלה. המשגה שמופיעה רק מרגע שהחוויה עצמה תמה ובעצם מחליפה אותה. כפי שהתינוק מתענג על ההעדר של הסליל ועל השפה המייצגת את קיומו, כך באקט המיני ההתענגות היא לא על החזרתיות של החוויה האינססטואלית אלא על החזרתיות של החמצתה. מה שממלא את מקום האינססטואליות האבודה זאת הפנטזיה, והפנטזיה היא הדבר שמופיע שוב ושוב בחזרתיות.

צורה נוספת להבין זאת היא בהבדל בין ההתענגות המינית הנוירוטית וההתענגות המינית הפרוורטית. לנוירוטים יש פנטזיות פרוורטיות ולפרוורטים יש מעשים פרוורטיים  (Lacan 1966 seminar 24 p.14). ההשתוקקות היא חלק בלתי נפרד מההתענגות הנוירוטית. אחת הצורות של ההשתוקקות היא הפער בין המציאות והפנטזיה. מכאן, שלא כל פנטזיה מיועדת למימוש. הקליניקה מלאה בסיפורים על פנטזיות מיניות שמומשו והסתיימו בקטסטרופה. יש פנטזיות שנועדו לשמר השתוקקות כחלק בלתי נפרד מהעונג. בפרוורסיה אין מקום לפנטזיה. אם בנוירוזה הפרטנר הוא סובייקט שחולקים איתו את החסר-תשוקה, הרי שבפרוורסיה הפרטנר הוא אובייקט שמנסים להגיע באמצעותו לסיפוק מלא. לו הפרוורטי היה משחק פורט-דא, הוא היה מנסה להחזיר לעצמו את הסליל כדי להתמזג איתו ולא כדי לשחק איתו. אם אקט מיני מתרחש בין סובייקטים, אז בין הפרוורטי לאובייקט שלו מתקיים תענוג מיני אך לא אקט מיני. אם השותפים במיניות הפרוורטית הם הסובייקט והאובייקט המשלים אותו, הרי שבאקט המיני משתתפים שני סובייקטים והפנטזיה שנותנת צורה לחסר שביניהם. מיניות אינטימית היא מיניות שבה בני הזוג יכולים לחלוק פנטזיות ולא להתיימר להיות אובייקטים מספקים באופן מלא אחד של השני.

על פי פרויד וחלק מממשיכיו, קיימת אפשרות להגיע להרמוניה אולטימטיבית של המיניות הגניטלית, בהבשלה ואינטגרציה של חלקי אובייקטים לשלמות (Freud 1905). לו היה זה אפשרי, הפנטזיה הייתה מיותרת. לאקאן טוען שההרמוניה הזאת היא עצמה מיתוס אינססטואלי בלתי אפשרי, והפנטזיה היא מרכיב חיוני במיניות הבריאה. במקום להיות מתוסכל כאילו הוא מחמיץ חווית סיפוק מלא במקום אחר, הנוירוטי יחיה בהרמוניה עם המיניות שלו אם יכבד את מקומה של הפנטזיה כשותפה הכרחית.

יחס הזהב  פי

על מנת להמחיש את המהלך הסובלימטיבי בו החסר הופך להיות מושא התענגות המביא לאפקט של סיפוק, לאקאן מביא בסמינר ארבע עשרה את סמל ההרמוניה הגיאומטרית העתיקה, היחס הקיצוני הממוצע, יחס הזהב "פי".

phi

יחס הזהב שימש כסמל ההרמוניה החל מפידיאס שבנה את הפרתנון (490-430 BC). חזרתו של יחס הזהב בתחומים רבים: אסטרונומיה, ביולוגיה וארכיטקטורה, הפך אותו למיקסם המפתה להאמין ביחס המיני. הוא מפתה אפילו סוחרי מניות מודרניים המציבים אותו בנוסחותיהם. פיתגורס וממשיכיו ראו ביחס הזהב את ההוכחה לקיומו של האל, הוכחה להרמוניה המובנת בבסיס כל הבריאה. היות והפסיכואנליזה היא לא דת, וחציית הפנטזמה היא סוג של חזרה בשאלה ופירושה התפקחות מאמונה בהרמוניה, לאקאן משתמש בפי כדי לתת את הדעת לא על ההרמוניה בעולם אלא על האופן בו הגיאומטריקן מייצג את הסובייקט האוחז בפי כפנטזיה של הרמוניה. לאקאן מראה בעזרת פי את המהלך הסובלימטורי בו החסר משמש כמקור לסיפוק.

מה בפי יוצר אפקט של הרמוניה? החזרתיות. שני גדלים a ו-b מקיימים את יחס הזהב אם היחס בין סכום הגדלים לבין הגדול מביניהם שווה ליחס שבין הגדול מביניהם לקטן מביניהם. בנוסחה:

ab

היחס החוזר על עצמו בסדרי הגודל השונים נותן את אפקט ההרמוניה, בין אם כפרופורציה של a  ביחס ל-b  או a+b   ביחס ל- a  או a+ b+a  ביחס ל- a+b   וכן הלאה.  היחס ההרמוני הוא היחס שמאפשר חזרתיות. ההרמוניה שמדובר בה אינה שובע וסיפוק אורגני אלא הדיוק שבשיעור החסר, השיעור של החסר החוזר על עצמו.

הופעתו של יחס הזהב בטבע נראת כך:

עלה             זרד            ענף

___    =       ___   =      ___

עלעל            עלה            זרד

 

tree

 

לאקאן לוקח את פי כפנטזמה של פיתגורס ומשתמש בה כמבנה לתאר כל פנטזמה. גם האינססטואליות גלומה בשימוש בפי. האפקט ההרמוני של האקט המיני אינו נובע מההשלמה של הגבר והאישה לאחד בסגנון הדתי של "והיו לבשר אחד." "אין יחס מיני" פירושו שבין הגבר לאישה יישאר פער בלתי ניתן לצמצום. האפקט ההרמוני הוא משיעור הפער ומצורתו הפנטזמתית. כדי לאפשר הרמוניה, שיעור הפער צריך להיות באותן פרופורציות כמו הופעתו בסדר הגודל הקודם. היחס האינססטואלי המקורי מנוסח כיחס בין האם לילד. הפער ביניהם שמבטא את הבלתי אפשריות של ההרמוניה הוא הפאלוס, כלומר, הפאלוס שהילד מיחס לאב הוא מה שעומד בין התינוק לבין האחדות עם האם.

ילד + פאלוס + אם = 1

זה כשלעצמו הוא החזרתיות של היחס בין הגוף לאיבר. האחדות בין האיברים לגוף אינה שלמה בגלל האפקט המסרס של השפה. ההתענגות של האחדות המיתית של הגוף מהדהדת בציפייה להתענגות אינססטואלית, הרמונית, בין הילד לאם. הפרופורציות הללו ישוחזרו בחוויה של הפרטנר באקט המיני של הזוג.איבר ביחס לגוף שווה ילד ביחס לאם שווה פרטנר ביחס לגוף. בכל אחד מהמופעים יש את האלמנט הקטן b  והפרופורציות שלו ביחס לאלמנט הגדול a  .

child body

האקט המיני, החוויה של להיות פרטנר באקט המיני, מהדהדת את החוויה האינססטואלית על ידי חזרה על המבנה של הפרופורציות. זה כאילו שהתסריט הלא מודע אומר: "אני חלק משלם, פרטנר בזוג, כמו איבר בגוף או ילד באם." גרף האיווי ממחיש כיצד הסובייקט, דרך הוקטור הסינכרוני מסמן את היחס המקורי כאלמנט ראשון בשרשרת המסמנים והוקטוןר הדיאכרוני עובר דרכו ושואב ממנו את המטען הליבידינלי כדי להטעין את החוויה הזוגית בהווה.

aprecupe

הוקטור של הסובייקט מטעין רטרואקטיבית את המבנה מההווה לעבר ווקטור השפה נושא את העבר המוטען ליבידינלית להווה. זה היחס, הפרופורציות, המבנה ששומר על עקביות החל ממניות ילדית וכלה במניות בוגרת. היחס משחזר את החוויה האינססטואלית המוחמצת, הנחוות דרך הפנטזמה.

המקרה של טל

יש מצבים שבהם ההחמצה ההיסטורית של האינססט, במקום שתופיע כפנטזיה המאפשרת השתוקקות, היא מופיעה כתלונה. במקרים כאלה, את עצם העובדה שיש לו פנטזיה ייקח המטופל כתעודת עניות לאקט המיני, או אפילו לא יזהה שמדובר בפנטזיה ולכן היא תופיע כאיום, כסימפטום. לדוגמא המקרה הבא:

"אני לא יכולה לסבול את זה. לא ישנתי כל הלילה." טל סיפרה על ייסורים נפשיים קשים שלא נתנו לה להירדם, ייסורים שמקורם בתגלית שחברה החדש שומר על קשר עם ידידה שפעם הייתה חברתו. אין זאת הפעם הראשונה שכך היא מרגישה. עם חברה הקודם היא הייתה במצב דומה והיה זה מרכיב משמעותי בסופו של דבר בהחלטה להיפרד ממנו.

כאנליטיקאי, אם במקרה הראשון עוד יכולתי לוותר על הפירוש שהיא מחוללת את המציאות בה היא חיה, במקרה השני החזרתיות כבר לא נתנה מנוח. בדרך זאת או אחרת, כפי שפרויד שאל את דורה, כך שאלתי את טל: "ומה חלקך בעובדה שזה קורה לך שוב?"

ניתן לתמצת את התהליך שנפרש על פני מספר פגישות. היו על כך שתי תשובות. האחת מתייחסת להווה. בסיפור המעשה טל השמיטה מספר דברים שהיא נזכרה בהם מאוחר יותר, כמו העובדה שחברה בעצמו הציע להפסיק את הקשר עם ידידתו במידה וזה מפריע לה אך היא לא ענתה לו. התשובה השנייה מתייחסת לעבר. הייסורים הזכירו לה מצבים בילדות בהם אביה היה משתף אותה בכעסיו על אימה ובכך גייס אותה לקואליציה נגד האם. יום אחד כששמעה קולות משגל מחדר השינה שלהם חשה את אותם ייסורים. את העובדה שהאב שוכב עם האם היא לקחה כבגידה צורבת. טל זיהתה את החזרתיות. המודעות לכך שהיא בוחרת את המצב שהיא נמצאת בו, שהיא מחוללת את הייסורים שמהם היא סובלת ומשחזרת את המצב בו הייתה נתונה בין הוריה, עזרה לה להבין שהבעיה היא לא אצל החבר אך היא המשיכה להתהפך בלילות אפילו יותר. כעת היא סבלה לא רק מתחושות הקינאה והנבגדות אלא גם מהבושה על כך שרגשות אלה הם חסרי בסיס בהווה.

באחת הפגישות הבאות התייחסתי לסצנה הפרימרית בין ההורים. "הפסדת בקרב!" אמרתי. התגובה של טל הייתה הקלה. מנקודה זאת ואילך היא הפסיקה להרגיש נבגדת על ידי החבר, היא יכלה לבקש ולקבל את הבלעדיות ביחסים, ולהרגיש ביטחון בקשר.

סיכום

מה בעצם קרה?! על מנת לקיים תשוקה כלפי החבר, על מנת שהאקט המיני ביניהם יהיה טעון במטען הליבידינאלי האינססטואלי, היא הייתה זקוקה למסמן, לסממן, שלקוח מהיחסים עם אביה.  השחזור או החזרתיות של אותו סממן יבטיח את ההטענה הליבידנלית מהעבר להווה. הלא מודע לא מסתפק בסממן כמו צבע עיניים או מבטא. היות וההתענגות הנוירוטית כוללת מרכיב של איווי, של השתוקקות, הסממן צריך לבטא תיסכול, החמצה, ובדרך כזאת או אחרת חוסר סיפוק. התסכול שימש כסממן להתקה של מטען ליבידינאלי.

הפירוש הראשון: "מה חלקך בעובדה שזה קורה לך שוב" האיר את הזיקה בין העבר להווה ואת אחריותה לשחזור. בשלב זה, גם אם היא הייתה מודעת שהלא מודע של עצמה יוצר את שחזור התיסכול, זה לא גרם לחזרתיות התסכול לחדול. הפירוש השני: "הפסדת בקרב!" שינה מן היסוד את המשמעות של חוסר הסיפוק האינססטואלי-אדיפאלי. במקום לחוות את הסירוס, את הוויתור על האב כאובייקט מיני כתיסכול, היא השלימה בדיעבד עם ההפסד בקרב. היא יכלה להתייחס להפסד בקרב האדיפאלי כנצחון במלחמת החיים. היא יכלה להודות על ההפסד הזה שאילולא התרחש, ילדותה הייתה קטסטרופאלית.

ההתענגות הנוירוטית, כלומר הנורמאלית, באקט המיני, נשענת לא על החזרתיות של הסיפוק  האינססטואלי כי אם על החזרתיות של ההשתוקקות האינססטואלית. ההשתוקקות מחייבת חסר באחת משתי צורות. או שצורתו הסימפטומטית של החסר היא תלונה על תיסכול וקיפוח, תוך כדי הבניית המציאות בהתאם למצוקה, או שצורתו הלא סמפטומטית, הסובלימטיבית של החסר היא פנטזיה. במקרה של טל הפנטזיה היא על אישה אחרת כאובייקט מיני של הגבר. הפירוש הכפול הביא את טל להתענג על הפנטזיה של אישה נוספת כנובעת מהלא מודע של עצמה במקום להיות מאויימת ממנה בסימפטום כאילו היא באה מצד המציאות.

 

רשימת המקורות

Freud, S. (1920). Beyond the Pleasure Principle. S. E., 18, London. Vintage.

Freud, S.  (1905) Three Essays on Sexuality. S. E., 7, London. Vintage.

Lacan. J. (1966) Unpublished Manuscript edited by Cormac Gallagher: Seminar XIV Logic of Phantasm,

Lacan. J. (1978 [1963]) The Seminar of Jacques Lacan, Book XI The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis. New York, London. Norton.