מאמרים

ומה אז? – המציאות היא א-מינית
Dark mode Light mode increase font increase font decrease font decrease font
16.02.2023
3 דקות קריאה

ומה אז?— המציאות היא א-מינית

עידן אורן

idanorenmail@gmail.com

 

(הטקסט נכתב כהקדמה לסדרת הרצאות שהעברתי בשנת הלימודים 2014-2015 ב"מרחב הקליני" בנושא "סמינר 11")

"If a man could pass through Paradise in a dream, and have a flower presented to him as a pledge that his soul had really been there, and if he found that flower in his hand when he awake – Aye, what then?"

Samuel Taylor Coleridge

להירדם – זה לא עניין של מה בכך. תשאלו את האובססיבית, שמחשבות לא מאפשרות לה להירדם, והיא צריכה להתיש את עצמה לכדי אבדן הכרה, או את ההיסטרית שמביאה את עצמה לעלפונות. אלו צורות של דילוג על הפעולה של ההירדמות, על אותה הנפילה (falling asleep, falling in love), שהיא בהכרח פעולה של סובייקט, בהיותה נוגעת בלב הפיצול שמכונן אותו ככזה. אפילו בחלום הסובייקט לא הולך לישון – כשישנים ויש רעש בחוץ, הרעש יכול להיכנס לתוך החלום באופן שיאפשר להמשיך את החלימה, והרעש יכול להעיר. מי מכריע בעניין הזה? ומי מכריע באיזו נקודה בחלום מתעוררים? ובאשר לפסיכואנליזה, כפרקטיקה שתומכת בדחיפה של החי המדבר לעמדת סובייקט, היא פועלת על ההעברה. אחרי כשנה וחצי באנליזה, מטופלת אומרת שלא יכולה לסמוך על עצמה ומרגישה חסרת ערך, תמיד הרגישה כך. הצעד הנוסף תמיד חסר, בכל מה שהיא עושה, לא משנה כמה פרויקטים לוקחת על עצמה. יש איזה פרי ששוב ושוב לא נולד. אז היא אומרת: "זה מצחיק, איפה שאני חושבת שאני עושה עוד צעד זה רק בטיפול. אני נבוכה להגיד את זה כי אולי אתה לא חושב שאני מתקדמת, אבל אני יושבת עם הגב אליך אז זה מקל עלי. את התואר באוניברסיטה סיימתי רק כי בקרב חברים ומשפחה זה היה נחשב קטסטרופה אם לא הייתי מסיימת, אבל חוץ מזה לא מרגישה סיפוק, שאני מגיעה לשלב הבא. כאן… זה אחד הדברים היחידים בחיים שלי שאני עושה בעקביות, זה הולך נגד האופי שלי. גם פה לא השגתי את הדבר הבא, אבל אני כאן. קשה לי לבטל פגישה, וזה ממש מוזר בשבילי. כל דבר אחר אני מבטלת בקלות. אפילו במערכת היחסים שלי אין לי את זה! יש משהו genuine, שאתה מתעניין בפסיכולוגיה. אני אוהבת לחשוב על זה שיש לך סיבה נוספת שאתה רוצה שאני אבוא. לא יודעת, שמגיע לי לחיות חיים יותר טובים… אמרתי פעם שכל האנשים בחיים שלי כותבים עלי, על הגוף שלי. אתה היחיד שלא כותב עלי."

אמירתה, שמה ש- genuine בהתנסות שלה כרוך בעניין שלי בפסיכולוגיה, מסמנת משהו חשוב בנוגע למהותה של ההעברה, כתופעה יסודית של הלא מודע, שקשורה בקשר בלתי ניתן להתרה לתשוקה של האנליטיקאי. המטופלת כמו מכורה לתארים, שמתפעלים ממנה, מעריכים אותה, שהעיניים עליה, שמסמנים אותה כמיוחדת—נותנים לה משהו להזדהות איתו, לזהות בו את עצמה. ומה שתומך בכך שההתנסות האינטימית שלה באנליזה היא genuine—וזאת בשונה מהתחושה המתמדת שלה שהיא מרמה, מזייפת, בכל תחום בחיים—הוא העניין שלי בפסיכולוגיה! הדבר ראוי לכל תמיהה, שכן הוא הולך לא רק נגד התיאוריה שלה עצמה על מה מייצר ערך במפגש עם אדם אחר, אלא גם נגד ה-common sense הפסיכולוגי – לא שאני מבין אותה, לא שאני מחבב אותה, לא שנוצר בינינו קשר אינטימי – מה שמאפשר משהו חדש לא כרוך בשום דבר מהדברים האלה (גם אם הם ישנם, וגם אם הם חיוניים), אלא בכך – שמשהו לא ברור מניע את העניין שלי. שהרי, כשהיא אומרת "פסיכולוגיה", אין זה אלא שם קוד ל-X, לנעלם, שהעניין שלי כרוך בו ואי אפשר למקמו. ולא ברור באיזה אופן אותו הדבר קשור אליה. עובדה זו, היא מאפשרת genuineness חסר תקדים בהתנסות שלה.

כל דבר שמוצאים במציאות, כל דבר שיש לו שם ופנים – אין בו לכשעצמו מין. אנחנו שוקלים אותו, הופכים בו לכאן ולכאן, ולבסוף תמיד נלך נגדו. תחושה של הולכת שולל וספק לא תרפה. הוודאות, שמאפשרת לסובייקט לדעת: זה genuine, מתאפשרת רק בעזרת התמיכה של הדחף.

זו הסיבה לכך שהתוכן והמשמעות של הדברים של המטופל מעניינים אותנו בערבון מוגבל בלבד. הם מובילים תמיד למבוי הסתום של ההזדהויות, שגם בהן אין מין. יש איזה אובייקט, שהמטופל מצמיד בחוזקה לחזה שלו, כאילו ככה יצליח לראות אותו במראה. אבל איפה אפשר למקם במראה את המבט? העבודה האנליטית לא מכוונת אלא לכך –  להרחיק את האובייקט הזה מכל נקודה של זהות.