חלום של מציאות
ד"ר יהודה ישראלי
איך באמת עובד הלא-מודע שלנו? איריס אוסלנדר תפסה את הפסיכואנליטיקאי ד"ר יהודה ישראלי לשיחה על יצרים מודחקים, חלומות, ריפוי במילים ותהליך יצירת האגו לפי משנתו של ז'אק לאקאן
21/3/2006
אנחנו מאמינים שאנחנו מכירים את עצמנו אבל האמת היא שאנחנו מרשים לעצמנו להכיר רק את החלקים היותר מחמיאים של עצמנו. עד כמה אנחנו באמת מסוגלים ורוצים להכיר את עצמנו? איך קורה שחלק גדול מהיצרים, הרצונות והמאוויים שלנו מודחק אי שם אל תוך הלא-מודע ומנהל אותנו משם ומסלף את תפיסת ה"מציאות" שלנו מבלי שנדע או נרגיש בקיומו?
ז'אק לאקאן, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי צרפתי שחי בין השנים 1901-1981, מגדולי הפסיכואנליטיקאים של המאה-20, עסק כל חייו בדיוק בשאלות אלה. ובדומה ללא-מודע עצמו, גם הוא התנסח באופן מעורפל ואניגמטי. לאקאן נחשב למי שהכניס "עדכונים" חשובים לשיטת הפסיכואנליזה – הטיפול בדיבור- שהנהיג פרויד. לאקאן ראה בלא-מודע מבנה של שפה וזיהה שאותם כללים המשמשים אותנו בשפה חלים גם על "התסריטאי" הכותב את החלום. בכך הוא פרץ דרך חדשה המבוססת על יסודות פילוסופיים חדשניים, לקליטת הרמזים שניתנים למטפל על ידי הלא-מודע של המטופל ופענוחם. למבקש להעמיק בכתביו של לאקאן ובהגותו צפוי תסכול רב. שלא כמו פרויד, שכתב הרבה, ברהיטות ובבהירות ההופכות את כתביו נגישים גם להדיוטות, לאקאן כתב מעט, בקושי תורגם לעברית, והתנסח כאמור באופן מעורפל למדי.
על מנת לנסות ולהציג חלק מתורתו של הפסיכואנליטיקן המעניין והשנוי במחלוקת הזה, נפגשתי עם ד"ר יהודה ישראלי, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי לאקאניאני לשיחה על הלא- מודע, חלומות, פסיכואנליזה ותהליך יצירת האגו לפי משנתו של לאקאן.
בריאות נפשית היא פונקציה של מידת ההדחקה
אז מה זה בעצם הלא-מודע של לאקאן?
"לתפיסתו של פרויד, הלא-מודע מכיל כל מה שאיננו רוצים לדעת על עצמנו, כלומר תשוקות ויצרים מיניים ותוקפניים שאנו מעדיפים להתעלם מקיומם ומדחיקים אותם. יונג סטה מהפסיכואנליזה ומתפיסת הלא-מודע של פרויד וראה בלא-מודע רובד מיסטי שמעל המציאות. לתפיסתו, הלא-מודע הוא קוסמי, קולקטיבי. לאקאן קיבל את התפיסה הפרוידיאנית של הלא-מודע, אבל לטעמי העמיק יותר וסיפק הסבר חדש להיווצרות הלא- מודע.
"על פי לאקאן, הלא-מודע הוא תוצר של השפה, של היותנו יצורים מילוליים. בשפה הבינארית של המחשב יש רק משמעות אחת לכל היגד. בשפה שבה אנו מדברים או חושבים, לכל מילה יש יותר ממשמעות אחת. הרב-משמעיות של השפה היא היוצרת את הלא-מודע. אנו בוחרים לבטא אמירה במושג מסוים ולא במושג אחר, ממניעים לא מודעים. למשל, אם אנו בוחרים לתאר את פלוני כ"אמיץ כאריה" ולא "אמיץ כחייל" או "אמיץ כשמשון הגיבור" הרי שהמניעים לבחירת דימוי האריה דווקא הם בלתי מודעים.
"לאקאן זיהה שהלא-מודע מאורגן כמבנה של שפה, ושהוא עושה שימוש בכלים שבהם משתמש סופר או מספר סיפור. סופר עושה שימוש במנגנונים המשמשים בשפה כמו החלפה (מטאפורה), סמיכות (מיטונימיה), הנגדה, אירוניה, פרט המייצג את הכלל וכד'. כשם שסופר הרוצה לומר 'הממשל של ארצות הברית', משתמש בפרט המייצג את הכלל ואומר "הבית הלבן", כך הלא-מודע רוצה להגיד "את מוצאת חן בעיני" ואומר 'הנעלים שלך יפות'. אלא, שבניגוד לסופר, המודע למנגנון ולמניעים בבחירת המושג "הבית הלבן", יתכן שכשאני אומר "הנעליים שלך יפות" איני יודע שהלא-מודע שלי מתכוון לומר "את מוצאת חן בעיני" וכך עשוי להתפתח אצלי פטיש לנעלים".
האם כולנו מדחיקים או שיש כאלה נוטים יותר או פחות להדחקה?
"לכולנו יצרים ורצונות שאיננו מוכנים להכיר בהם, ולכן כולנו מדחיקים. הבריאות הנפשית שלנו היא פונקציה של השאלה עד כמה אנו אמיצים להכיר ולדעת את עצמנו. ככל שהיצרים של אדם חזקים יותר וככל שהוא מוכן פחות לדעת עליהם, הוא מדחיק יותר והסימפטום קשה יותר".
הממשי הוא החוויה המיסטית
ומהו הסימפטום?
"כשהמאוויים (DESIRE) המיוצרים בלא-מודע מודחקים הם עלולים לפרוץ כבעיה. אם ההדחקה "קטנה", הרצון לא ילחץ להתגלות וההדחקה לא תגרום סבל. אבל כשאנו מדחיקים רצון או יצר החשוב לנו, הוא מבקש להיות מיוצג בכל זאת. הלא-מודע מאפשר לו לעשות זאת בחלום או באמצעות יצירת "סימפטום" המייצג את היצר או הרצון המודחק ומספק סיפוק סמלי. ככל שהסימפטומים חזקים, כך הם מאפשרים יותר ליצרים ולרצונות המודחקים לבוא לביטוי בעקיפין. לדוגמא, אדם שהיצר ההומוסקסואלי שלו חזק והנכונות שלו לדעת ולהכיר בו קטנה, יסתבך בקטטות חוזרות ונשנות כי זו דרכו להגיע למגע".
כלומר, הסימפטום – במקרה זה ההסתבכות בקטטות – גורם לסבל במודע אבל להנאה בלא-מודע?
"נכון. הסבל הוא תוצר של האופן שבו הסימפטום מיוצג. בנוסף, פעולת ההדחקה צורכת אנרגיה, שעם שחרור ההדחקה משתחררת והופכת זמינה לנו. פרץ צחוק מבדיחה גסה הוא דוגמה לשחרור אנרגיה שהושקעה בהדחקה.
אפשר לומר שהמנגנון הזה, שמיועד להגן עלינו מפני ידיעת הצדדים הפחות מחמיאים של עצמנו, גורם לנו גם להרבה סבל.
"הלא-מודע רוצה לחסוך לנו את המבוכה שבהכרת עצמנו, אבל הוא גורם גם סבל. הוא מכיל הזדהויות שמזיקות לנו. למשל, ערכים שחשובים להורינו ולא לנו, אבל דמויותיהם מופנמות אצלנו בלא-מודע עם הערכים האלה והם מנהלים אותנו משם. גם ה'שופט הפנימי' שרודה בנו יכול להיות בלא מודע.
"ניתן לאפיין את ההפרעות הפסיכולוגיות – חרדה, דיכאון, פוביות וסימפטומים שונים – כווריאציות על מה שעושה הלא-מודע ברצון. דיכאון הוא מצב שבו על מנת לא לדעת על רצון אסור (בגלל בושה או פחד מכישלון) מפסיקים לרצות, מרדימים את הרצונות כדי לא להכיר ברצון המודחק. בחרדה הרצון קיים אבל אין לו שם, רוצים ולא יודעים מה. רצון שאינו מזוהה ומוגדר – גורם לחרדה. כשמכירים ברצון ומגדירים אותו במילה שבעזרתה הוא מגיע למודע, החרדה חולפת. אם אני לא רוצה לדעת מה אני רוצה, אני לא יכול לבחור. אני אבחר מה שאחרים רוצים. אם תוך כדי בחירה שאני מבצע אני חש חרדה, כנראה שאני עושה בחירה מוטעית, כי הדחקתי את הרצון שלי".
הלא מודע שלנו חכם מאוד. הוא מסוגל ליצור בגאונות בלתי נתפסת חלומות, ובכל זאת הוא מנגנון די בעייתי.
"נכון. הלא-מודע שלנו עד כדי כך יותר חכם מהמודע, שאיננו חכמים מספיק כדי לדעת עד כמה. הוא גאון במידה בלתי רגילה, אבל ילדותי. הוא חושב שאנחנו עדיין בילדות. הוא אינו מעודכן ופועל לטובתנו בהתאם לסיטואציה המקורית שהודחקה. זו שהייתה רלבנטית אז, אך אינה רלבנטית היום. ללא-מודע אין הנגדות בין עבר לעתיד או בין טוב לרע או בין חיוב לשלילה. כשהוא אומר "לא רוצה" הוא אומר בו זמנית גם "רוצה".
מדוע הלא-מודע, הכל כך חכם, אינו מסוגל להתעדכן?
"ללא-מודע אין זמן. מבחינתו הזמן הוא רציף ואינו משתנה. בתרבות האבוריג'ינים באוסטרליה קיים מושג של "זמן חלום", כאילו החלום הוא מחוץ לזמן. מבוגר יכול לראות עצמו בחלומו כילד הניצב בחדר ילדותו או לראות בחלומו אנשים שמתו לפני שנים רבות כשהם חיים.
"הזמן הוא מושג, תוצר של שפה, כמו כל מושג אחר. לאקאן חילק את ההוויה לשלושה מישלבים: הממשי, הסמלי והדמיוני. הסימבולי הוא כל מה שניתן לסימול: שפה ואמנות, למשל. הדמיוני הוא האגו, ההזדהויות עם תדמיתנו בעיני עצמנו ובעיני אחרים. הממשי הוא מה שלא ניתן לסמל אותו, לדבר עליו. הממשי קיים מחוץ לשפה ולאגו. ניתן להביא שתי דוגמאות לממשות. האחת היא החוויה המיסטית".
נכון. המיסטיקן אינו שואף לדון בהוויה ולהמשיג אותה אלא להפך, לחוות אותה על ידי השתחררות מהשפה שבהיותה לתפיסתו אחד מתוצריו של עולם האשליה, היא מסתירה את ההוויה הטרנסצנדנטלית. הוא חותר לעצור את החשיבה, כלומר את פטפוט השפה במוחנו באמצעות מדיטציה.
"ובהיעדר שפה, באקסטזה המיסטית מתקיימת ממשות. דוגמה שנייה לממשות היא טראומה, שבה המערך הסמלי שנועד לייצר עבורנו "מציאות" (השפה), קורס, והממשות פורצת. הטיפול בטראומה הוא לארוג מחדש את המערך הסמלי – לדבר – וכך לתפור מחדש את הקרע במארג באמצעות מילים".
ללא-מודע יש מקצב על פיו הוא נפתח ונסגר
ואיך אתה "לוכד" את הלא-מודע ומפרש אותו בטיפול?
"הלא-מודע תמיד נסתר. אפשר רק לנסות לפרש התנהגות מסוימת כמבטאת רעיון לא-מודע, ואם הפרשנות מצליחה והסימפטום נעלם, סימן שצדקנו. אין דרך אחרת לדעת. הפסיכואנליטיקאי מפרש אותו מתוך חלומות, פליטות פה, "טעויות" שחוזרות על עצמן. מי שמיומן יכול לזהות את הלא-מודע כמעט בכל מילה שנאמרת. כי הלא-מודע משתתף בכל בחירה במילה מסוימת ולא באחרת כדי לבטא משהו. הוא משתמש בהתמדה בביטוי שחוזר על עצמו ו"צובע" את המציאות, כאילו שלשפה יש חיים משלה והיא פולשת אלינו ומקננת בנו. לדוגמא, מטופלת שחוזרת על הביטוי "לא מתאים" ומספרת תחילה שהיא והחבר שלה נפרדו כי הם "לא מתאימים" ואחר כך היא מספרת שלא התקבלה לנבחרת ההתעמלות כשהיתה ילדה כי גובהה "לא התאים". ככל שחוקרים את מקור הביטוי מגיעים לכך שבגיל חמש רקמה מפית לאמה וזו אמרה שזה "לא מתאים". כלומר, בביטוי הזה מגולמת כל הביקורת של אמה, שרדפת אחריה באמצעות הביטוי הזה בהזדמנויות שונות במהלך חייה. אילו הייתה מנסחת את הבעיה שלה עם החבר כחוסר סיפוק ולא כחוסר התאמה, בעייתה הייתה נראית אחרת לגמרי. כך הלא-מודע משפיע על המציאות: הוא "דוחף" את הביטוי הזה שיש לו משמעות חזקה שוב ושוב, והביטוי הזה צובע את המציאות.
"הלא-מודע בוחר בביטוי לא רק על פי המשמעות, אלא גם על פי צלצולו הפונטי, ולכן בעברית, שמבוססת על שורשים, אפשרויות התמרון שלו גדולות עוד יותר. לדוגמה, מטופל שנכשל שוב ושוב אומר "אני לא רואה ברכה בעמלי", ו"ברכה" הוא גם שמה של אימו שנטשה אותו בילדותו. הקשר הפונטי הזה עלול לגרום לו להכשיל את עצמו שוב ושוב על מנת שיוכל לומר לעצמו 'אני לא רואה ברכה..' והלא מודע יוכל לבטא כך 'חסרה לי אמא'.
"כשמשתחררת ההדחקה, הרצון שקודם הודחק והובע בסימפטומים יכול להופיע מילולית, בצורה של חשיבה או דיבור ואינו נזקק עוד להיות מיוצג כסימפטום. לדוגמה, אם קודם לכן במקום להכיר בכעס שלו על הבוס המטופל ייצר לעצמו כאב ראש כדי לבטא את כעסו על 'ראש' הארגון, הרי שאחרי שחרור ההדחקה המטופל יכיר בכעס, שמעתה יוכל להיות מבוטא במילים, ולא יזדקק יותר להופעה בסימפטומים, שייעלמו".
נראה שהלא-מודע רוצה להיחשף בפני הפסיכואנליטיקאי ובה בעת הוא אינו מעוניין להתגלות. הוא מתעתע ומשחק בדיאלקטיקה של כיסוי וגילוי.
"נכון, הלא-מודע רוצה גם וגם. הוא שולח רמזים אך מסתיר את האמירה עצמה. הוא מייצג את הדברים ובו זמנית מגדיר אותם כמוסתרים. למשל, אדם שרב עם ידידו בצהרי היום, חולם בלילה שידידו נקלע לצרה והוא מנסה להצילו אך נכשל. במודע מועברת לחולם חוויית הגבורה, הוא לוהק על ידי עצמו לתפקיד המציל הגיבור. אלא שהוא לא רק השחקן בסצנה הזו אלא גם התסריטאי של החלום – הוא זה שהכניס את ידידו לצרה. אפשר לראות את שני הצדדים: הלא-מודע הוא זה שכותב את החלום. הוא זה שרצה ש"המציאות" שבחלום תתקיים. והמודע הוא זה שפועל בחלום, במציאות שהלא-מודע יצר.
"הלא-מודע הוא גם המקום שבו מופקד הסוד והוא גם השומר שלא נותן לו לצאת, הוא מפזר מסכי עשן כדי שלא ניתן יהיה לזהות את הסוד ובו בזמן מפזר רמזים, כדי שיהיה קצה של חוט כאשר תהיה נכונות לדעת את הסוד.
יונה וולך כתבה בשירה "תת ההכרה נפתחת כמו מניפה". האם ישנו קצב מסוים, מחזוריות, שעל פיהם הלא-מודע נפתח?
"ללא-מודע יש מקצב על פיו הוא נפתח ונסגר. ניתן לעשות מניפולציות כדי לפתוח אותו או לסגור אותו אבל יש לו מקצב משלו. כדי לפתוח אותו מדברים או כותבים ללא מעצורים. האפשרות להציג במילים מזמינה את הלא-מודע להיפתח וזה מה שעושים בטיפול. הפסיכואנליטיקאי מדגיש מילים של המטופל שנראות לו משמעויות והן "מושכות" מהלא- מודע עוד. מזמינים את הלא-מודע להיפתח ומספקים לו ביטחון שלא יביישו אותו".
האם ניתן להכיר את הלא-מודע גם מבלי לעבור פסיכואנליזה?
"אני חושב שהרבה אנשים מנסים לדעת ולפרש את עצמם. לדעתי, המגבלה העיקרית להכרת הלא-מודע, היא ההדחקה עצמה. הפסיכואנליזה עוזרת לרצון לדעת לגבור על הרצון לא לדעת".
יצור קונפליקטואלי אינו יכול להיות מאושר באמת
כיצד מתייחסת האסכולה הלאקאניאנית לאגו? האם היא בעד חיזוקו או פירוקו?
"הפסיכואנליזה הלאקנאינית, שלא כמו אסכולת 'פסיכולוגיית האגו' השואפת לחיזוק האגו, שואפת לפירוק האגו ולהחלשתו וחותרת להפוך אותו לכלי בשימוש הסובייקט. האגו על פי לאקאן הוא ההזדהות שלנו עם אחרים ועם רצונותיהם. האסכולה הלאקאניאנית שואפת לשחרר את המטופל מהזדהויות אלה.
"גיבוש 'אני' נפרד ומובחן מהסביבה הוא שלב הכרחי בהתפתחות הילד, גם אם אחר כך צריך לתקן את הקלקול שהוא יוצר. כששלב ההפרדה התודעתית מהעולם אינו עובר בשלום עלולות להיווצר פסיכוזות, כמו למשל בפרנויה, כשהאדם חווה קולות דמיוניים מתוכו כמציאות המתרחשת מחוץ לו. על מנת להיחלץ מהחוויה המפורקת והכאוטית של הממשות, שאין בה הנגדות או הבחנות, אנו יוצרים אגו שמבחין אותנו מהסביבה ואוסף אותנו ממצב הפירוק. אבל האגו גורם לנשמה שלנו 'לצאת לגלות' ולחיות את איך שאנו נראים מבחוץ במקום לחיות את הרצונות שלנו. אנו עסוקים באיך להיות ילדים חמודים, ואחר כך אנשים מושכים או מצליחים, ולא מתפנים לשאלה, מה אנחנו באמת רוצים. הדרך לצאת מהאגו בלי להתפרק לממשי (כפי שקורה בפסיכוזה) היא באמצעות דיבור והתחקות אחר הרצונות האמיתיים שלנו. חוויית ההמון במשחק כדורגל היא דוגמא לטקס המאפשר לצאת מהאגו באמצעות הסמלי, השפה, בלי להתפרק לממשי.
"האדם כתודעה עצמית ומובחנת מסביבתו אינו קיים לפני השפה. המאורע המכונן את האדם כסובייקט הוא הפיצול, הדואליות בין המודע ללא-מודע שיוצרת השפה. האנושיות שלנו, עובדת היותנו סובייקטים בעלי רצונות שאותם ניתן להגדיר ולנסות לממש, תלויה בכך שאנו שרויים בשפה. גם לבעלי חיים יש כנראה תחושת קיום, אבל הם אינם מתייחסים אל עצמם כאל "דבר". לבעלי חיים יש בנסיבות מסוימות את המישלב הדמיוני אבל לא את הסמלי. השפה היא זו שמפרקת את המארג הקוסמי לחלקים, מבחינה, ממיינת ומגדירה זהויות. רק באמצעות השפה אני מתייחס אל עצמי כאל נפרד מהסביבה".
לאקאן ראה עצמו כאיש מדע ושלל את העמדה היונגיאנית, הרוחנית. האם ישנה סתירה בין רוחניות לבין פסיכואנליזה לאקאניאנית?
"אלו שני תחומים שונים והניסיון לערב ביניהם שגוי ומזיק. פסיכואנליזה היא שיטת ריפוי של בעיות בלא-מודע ולא עמדה רוחנית, כשם שהיא אינה משפטים או אמנות.
"היונגיאנים נוקטים אידיאולוגיה רוחנית בעוד הפסיכואנליטיקן חותר לגילוי היצרים והמאווים המודחקים של המטופל מבלי לנקוט עמדה אידיאולוגית.
"על פי הפסיכואנליזה, המודחק אינו הנשגב הרוחני אלא מה שאיננו רוצים לדעת על עצמנו. עם זאת אין סתירה בין פסיכואנליזה לרוחניות. תיאוריות קבליות ביחס לשפה המחפשות קשר בין המילים באמצעות אותיות כשברקע מוצב מושג האלוהות אינן רחוקות מהפסיכואנליזה שמציבה במרכז את הלא-מודע. הרולד בלום בספרו Cabbala and Criticism" " כתב על הקשר בין קבלה, פסיכואנליזה וספרות. הוא הראה כיצד צורות ביטוי ספרותיות, מנגנוני הגנה פסיכולוגיים, ועקרונות מיסטיים בקבלה, הם צורות ביטוי שונות של אותם רעיונות. לדוגמא, רעיון ההנגדה יופיע בספרות כציניות, כמנגנון הגנה בהיפוך, ובקבלה כספירת הדין".
האם הטיפול הפסיכואנליטי חותר לשחרר את המטופל מסבל ולהפוך אותו למאושר?
"הפסיכואנליזה משחררת אנשים מעכבות. אם המטרה של המטופל היא להיות מאושר ויש לו עכבות בחיפוש אושרו, הפסיכואנליזה יכולה לשחרר אותו מעכבותיו כך שיהיה חופשי לחפש את אושרו. הפסיכואנליזה רואה באדם יצור קונפליקטואלי מיסודו, וככזה אינו יכול להיות מאושר באמת. המטרה של המודע היא סיפוק, בעוד שהמטרה של הלא-מודע היא תשוקה. הלא מודע, כתסריטאי של חלום, יאבד את הארנק בשבע בערב ויגרום ל"שחקן" בחלום לחפש אותו עד הבוקר. על מנת שתיווצר תשוקה הוא מחסיר משהו והמודע, שהוא השחקן בחלום, חש תיסכול כי הוא אינו מוצא את הארנק. הקונפליקט הזה עומד ביסודו של האדם.
