מאמרים

כה אמר הנוירוטי: "זה לא זה"
Dark mode Light mode increase font increase font decrease font decrease font
16.02.2023
2 דקות קריאה

מאת: עידן אורן

(הטקסט נכתב כהקדמה לסדרת הרצאות שהעברתי בשנת הלימודים 2013-2014 ב"מרחב הקליני" בנושא "תשוקה")

לכל התלונות של המטופל הנוירוטי ניתן לעשות רדוקציה לתלונה אחת- "זה לא זה." בן הזוג, העבודה, הלימודים, המדינה שחי בה, ובסופו של דבר- היום-יום, עצם הקיום- זה לא זה. אני קם בבוקר, מתמתח, מצחצח שיניים –זה זה? ה"זה" הראשון מתייחס לממשות של הדברים ושל הקיום, וה"זה" השני מתייחס לאמת-מידה כלשהי, שהממשות של הקיום מצויה באי-הלימה איתה. אך מהי אמת-המידה הזו? הנוירוטי נוירוטי, בדיוק במידה שהוא נמנע מלפתוח את השאלה הזו לדיבור. משום שכאשר יעשה זאת, הוא ימצא רק את אביו ואת אבות אבותיו ואת אלוהיו שהעמיד לו, רוקדים לפניו, והם אומרים לו: "תעשה את זה; אל תעשה את זה." והוא? למרות שבסך-הכל הוא נענה לרוב הדרישות, בסופו של דבר הוא שומר על עמדה בסיסית של סירוב, ומתקומם. הוא מעמיד לו אלים, כדי לסרב לאמות המידה שלהם. וטוב שהוא מסרב, אחרת היה חייל; אבל הוא גם מסרב להעמיד אמת-מידה משלו. זו בדיוק הסיבה לכך שאף "זה" לא מוצא לו "זה" שייתן לו תוקף בר-קיימא. אם האנליזה מתנהלת במסלולה, הנוירוטי יגלה בסופו של דבר, שהאבות אינם שונים ממנו ולו במיל. גם הם העמידו לעצמם אבות כדי לסרב לאמות המידה שלהם. במונחים לאקאניאנים פרדגימטיים, זוהי הכרה בכך שלאחר הגדול אין אחר; ובניסוח שונה- כאשר הנוירוטי מחפש אמת מידה סופית לנוח בה בשרשרת המסמנים כפי שזו מגיחה מהלא-מודע שלו בעת דיבורו באנליזה, כל תשובה שמגיעה לא מחזיקה מעמד כתשובה הסופית, ומגיעה במקומה תמיד תשובה אחרת. הוא מגלה שאין מסמן סופי שייתן לו את הודאות, שזה זה. בסופו של חשבון, רק חור הוא מגלה שם. להכרה הזו נותן לאקאן בסמינר שש, "התשוקה ופירושה", שמות רבים: התפוגגות, התעלפות, חוסר ישע, מבוכה, גועל, היעדר דבר מה להשליך עליו את יהבנו, היעדר תוקף, היעדר ביטחון. השמות האלה עוזרים להבין למה הנוירוטי לא שׂשׂ להגיע לשם (כמו גם, מדוע העמיד לעצמו אבות-אלים מלכתחילה). אך באתיקה הלאקאניאנית, הרווח של ההכרה הזו תמיד גדול מהמחיר. כי אז, אז ורק אז, נפתחת בפני הנוירוטי האפשרות לכונן את תשוקתו, כך שזו תהווה סעד לקיומו, כך שהיא תהווה את אמת-המידה לקיומו. אז, בניסוח פרוידיאני, יהפוך סבלו מסבל נוירוטי לסבל אנושי רגיל; ובניסוח חיובי יותר – קיומו יהפוך מקיום חמוץ, והוא חמוץ במידה שהוא קיום של החמצה (ה"זה" מוחמץ תמיד, בהיותו לעד לא-זה), קיום שהעולם שלו הוא עולם של אובייקטים, זה-ים, מדולדלים ולא מספקים, בהם הוא מאבד עניין כל הזמן (זה רווח מאוד בתקופתנו), לקיום שיש בו סיפוק, משום שהאובייקטים שלו מוטענים על ידי תשוקה, והם לכן מלאי חיים.