מאמרים

קליניקה של התענגויות ואלו המכונים בורדרליין
Dark mode Light mode increase font increase font decrease font decrease font
28.06.2016
12 דקות קריאה

קליניקה של התענגויות ואלו המכונים בורדרליין

אלבר נגויין

תל אביב, 28.5.2015

 

תרגום: אדוארדו מינסאס

עריכת לשון: עידן אורן

 

צריכים להתייחס למקרים הקליניים, שהאנגלוסקסים וממשיכיהם ב-IPA קוראים בורדרליין, על מנת לתת את הדין על תופעות קליניות מורכבות שנוגעות בגבולות האישיות, בהתמכרויות, באובייקטים "as if" של הלן דויטש, או שבנויות על אני מזויף של ויניקוט, ועל מטופלים אלה, שהנוירוזה אצלם לא וודאית. האם צריכים להתייחס לכל המקרים האלה כאל תופעת אופנה, הקשורה, למשל, לשינוים חברתיים, ובמיוחד להיחלשות של הפונקציה האבהית, או שמא מדובר בשינוי יסודי בקליניקה, שמאפשר לחשוב שהיא לא מגבילה את עצמה עוד למודל הפרוידיאני למדי של חלוקה משולשת של המקרים בנוירוזה, פסיכוזה ופרוורסיה? על איזה יסודות תיאורטיים ניתן לנסות לבנות קליניקה חדשה?

כשמעיינים בספרות במה שנקרא "מצבים גבוליים" תמיד מופיע אותו הדבר. אני לא מדבר על חוסר האונים של הפסיכיאטריים לקבוע אבחנה מבנית, ולא על הקלות בה מספר פסיכואנליטיקאים השכיבו אנשים לאנליזה בכדי להבחין לאחר מספר שנים של טיפול בהופעת תופעות אלמנטריות, פסיכוטיות לחלוטין, הכוללות אירועים הזייתיים פרנואידיים, כאשר אלמנטים פרנואידיים היו יכולים להצביע על קיום פסיכוזה. מה שבולט הוא שבכל פעם שניגשים אל מצב גבולי מדובר בחדירת הגבול שמניחים שקיים בין נוירוזה לפסיכוזה. בפועל רואים בקליניקה את אותה תופעה שמופיעה בפוליטיקה: כשמתירים גבולות מתרחשות תופעות הגירה שיכולות להתגלות כקשות לריסון. באנליזה, כשתופעות הזייתיות מופיעות בהעברה, צריכים לשאול את עצמנו מה השארנו בצד לפני קריאת המקרה. עם הוראתו של לאקאן למדנו לקבוע את האבחנה של פסיכוזה באופן וודאי, ואנו יודעים שתחילת פסיכוזה מצביעה על לקות מבנית, שלאקאן קרא דחייה, באופן מדויק יותר, דחייה של שם האב, מה שמונע את כינון המטפורה האבהית שמפרידה בין הסובייקט לבין אחיזתו על ידי האם, על ידי תשוקת האם. התוצאה של כישלון זה של הסימבוליזציה גורמת לכך שבכל פעם ששם האב נדרש מתרחשת חזרה הזייתית בממשי של מה שנדחה בסמלי, תוך שחרור תופעות דמיוניות דלוזיונליות. היציאה מהאירוע הפסיכוטי מתבצעת על ידי מה שאנו קוראים התייצבות, הסובייקט מצליח לתת בחזרה משמעות לעולם, שבגין התפרצות הפסיכוזה התנפץ לרסיסים. למה אני מזכיר זאת, את הבסיס של תורת לאקאן על פסיכוזה? אני מזכיר זאת על מנת להגיד לכם שתופעות פסיכוטיות אלו מחייבות להמשיך את המפגשים המקדימים לטיפול כל זמן שנדרש על מנת לקבוע אבחנה: נוירוזה, פסיכוזה או פרוורסיה. עדיף לאנליטיקאי לא לטעות בכך.

תורה זו של הפסיכוזה תקפה גם לתקופה השנייה של הוראתו של לאקאן, התקופה הראשונה מתאפיינת בעליונותו של הסמלי על הדמיוני. בתקופה השנייה קטגוריית הממשי משנה את הפרספקטיבה לגבי מה שנראה החלטי בתקופה הראשונה.

מה ייצרה הכנסת מושג הממשי? מעבר להתייחסות לתופעת הפסיכוזה, הממשי האיר מה ששייך למקריות, וגם לחזרתיות, במובן הפסיכואנליטי של המונח – עם החזרתיות, ההתענגות הובאה למקום ראשון על הבמה.

על מנת לסדר את הרעיונות, נגיד שבתקופה הראשונה הסובייקט מתארגן סביב התשוקה והאהבה, בכלכלה שהינה כלכלת התביעה, demand, בעוד שבתקופה השנייה צריכים להוסיף לתשוקה ולאהבה את ההתענגות. כך ניתן להתייחס גם למושגים החשובים של הסימפטום והקשר של הסובייקט לשפה, אבל ייתכן שהחשוב ביותר בתפיסה החדשה של לאקאן הוא ההפרדה בין ההתענגות של המובן, ההתענגות פאלית, וההתענגות של האחר, המוצגות היטב בקשר הבורומאי. למה? בגלל שהחל מהתנסחות זו נבנתה קליניקה של תחליף\ מילוי מקום (suppléance) עבור הפסיכוזה. המקרה המכונן הינו ג'וייס, שהכתיבה אפשרה לו קשירה סינטומטית, שיתכן ומנעה ממנו לשקוע בדלוזיה, ממנה בתו לוסי הסכיזופרנית לא הצליחה לברוח.

ניסוח תורת ה-suppléances היה כרוך בבנייה מחודשת של תורת האב ושל הסימפטום. עבור האב, השינוי החשוב ביותר מתייחס לכך שהאב הופך מקרוי לזה שקורא, ולאב הקורא אין את אותו התפקיד: זה האב האומר לא, ולומר "לא" לא משתווה ללאסור. זה האב כיוצא דופן, האב מסמינר ה-RSI, שעבורו לאקאן הכניס את הדו משמעות père-version, "הגרסה\ הפרוורסיה של האב". תפיסה זו, נכונה יותר, גורמת לכל סובייקט לעמוד מול גרסה אחת של האב. אין אבא אחר מלבד הגרסה של אב, שכל סובייקט, נוירוטי, פרוורטי או פסיכוטי, חייב להתעמת אתה. אני מזכיר שאב זה הוא זה שעשה מאישה את סיבת איוויו ושאותה הוא בחר על מנת שתיתן לו ילדים. האב איננו רק מסמן המדובר על ידי האם, אלא להיפך, בן אדם שמתמודד עם הזוגיות המינית ובדרך זו עם ההתענגות המינית. בסוף לאקאן מצמצם את האב הזה לפונקציה, פונקציה "סינטום", זה שמאפשר להחזיק יחד ממשי, סמלי, דמיוני וקושר ביניהם.

בתקופה האחרונה של לאקאן מאפשר הקשר הבורומאי מצד אחד פתרון אפשרי למקרי פסיכוזה, אבל ניתן להשתמש בו גם עבור הנוירוזות. אני עושה כאן את העניין פשוט, כי היה צריך לדבר על קשר התלתן של הפרנויה, של הקשר הבורומאי המשולש, של הקשר המרובע, של השרשרת. מה שברור הוא שקליניקה זו של התענגויות פתחה פרספקטיבות אחרות לקליניקה מבנית משולשת, והייתי אומר לקליניקה שמאפשרת להתייחס טוב יותר לסימפטומים החדשים איתם האנליטיקאים מתמודדים היום: התמכרויות, הפרעות אכילה, התקפי פאניקה, הפרעות דו-קוטביות, קשיים עם החוק, ועוד.

למפגש זה בחרתי להציג בפניכם, לא באופן מלא, מקרה שלי, של סובייקט שניתן למיין אותו בקטגוריה של בורדרליין על ידי הפסיכיאטריה העכשווית ואפילו על ידי מספר זרמים של הפסיכואנליזה. מדובר על גבר בשנות הארבעים לחייו שחי עם אומנית, ציירת, ושיש לו ילד בן חמש. הוא עצמו אומן, אומן קצת מיוחד, שמארגן הופעות, בונה חפצים מחומרים משוחזרים, למשל חפצים שאוסף בחופים, חפצים שהים זרק, ואיתם הוא בונה כוורות (והוא מייצר מהן דבש ומוכר אותו). הוא הציג במספר תערוכות והצליח למכור חלק מיצירותיו. בכל זאת, תנאי חייו עודם דלים, ובת זוגו חווה גם היא קשיים כלכליים (היא לא מצליחה לחיות ממכירת הציורים שלה). הוא הגיע לאנליזה לפני מספר שנים בגלל התקפי מועקה, הפרעות שינה ושימוש קבוע בחשיש. הוא מתלונן גם על אוננות כפייתית ונטייה לרדיפה הקשורה למבט. מובן שמשפחתו (הוריו פרודים) מתנגדת לעיסוקו באומנות. הוא היה בן שמונה כשהוריו נפרדו ואז חי חמש שנים עם אמו ובגיל 13 ביקש לגור אצל אביו. בהמשך, בגיל ההתבגרות, הופיעו הפרעות התנהגות שאליהן אחזור בהמשך.

התקופה הראשונה של האנליזה משמשת לו לדבר על משפחתו, אמא "דוגרת", ישנה אתו כשנפרדת מאביו, ואינה צנועה במיוחד עם בנה: מסתובבת כמעט עירומה בבית, עוברת תקופות של דיכאון ולוקחת תרופות, מתבודדת וגוררת את בנה אתה.

האב, איש אדמה, די ברוטלי, רואה מעט מאד את בנו במהלך החמש השנים הראשונות לאחר הפרידה.

המטופל מדווח על סצנה טראומטית: בגיל ארבע, בחנות צעצועים של דודתו, הוא לוקח צעצוע שהוא רוצה. הדודה מתערבת בחומרה, מאשימה אותו בגניבה, והוא זוכר שענה לה בכעס: "זה לא המקום שלך כאן". יש לציין שבתקופה זו הדודה שותפה עם בן אדם אחר בחנות. הוא אומר שלא ידע למה ענה כך, אבל האם מדווחת לאב על התקרית והוא מעניש אותו בחומרה עד כדי שהסבתא מצד האם, שצופה בסצנה, חייבת להתערב כדי לעצור את האב: "עצור, אתה הולך להרוג אותו!". סצנה טראומטית, שהוא מזכיר היום בהרבה התרגשות, ושאינה זרה למועקה, ושלאחר זמן של הרגעה באנליזה, לאחר שנה בערך, חוזרת.

המטופל מוצא בוקר אחד את חלון רכבו מפוצץ וחושב שהאחראים הם "חסרי הבית עם כלבים" שפולשים לשטחים הקרובים אליו, אבל הוא לא מעז לשאול אותם ועוד פחות- לדרוש שישלמו עבור הנזק.

לאחר האירוע הוא הרגיש חסר שקט ברחובות, וחשש כשפגש בן אדם שבמבטו קודר או כשראה "שכנים עם כוונות רעות". למשל, "חזרתי לפני כמה ימים מביתי עם בת זוגי ובני, ירד גשם, היו פקקים, המחסום של החניה שלי לא עבד ובמרחק של כמאה מטר ראיתי את חסרי הבית מהשכונה שהסתכלו עלי ופחדתי מאוד". בנוסף, לאחר אירוע זה הוא חזר לסירוגין לעשן גראס על מנת לישון.

בגיל 13 הלך לגור עם אביו: "זה היה שחרור", שחרור מהסביבה המזיקה, שהוא מיטיב לתאר: "בתקופה זו גרתי ב-X עם אמי, הכול היה אפור וגשום. אני זוכר יום אחד באוטו- ישנתי, מתעורר, רואה את הגשם ואת השמיים לגמרי שחורים, חוזר לישון. היא הייתה לוקחת אותי לעיתים קרובות באוטו, צריך להגיד שגם היום בכל פעם שאני מתעורר ויש לי דברים קשים לעשות, אני חוזר לישון".

שחרור גם מאמו וממשחקיה הארוטיים שיהיו בבסיס הפנטזמה בגוון פטישיסטי שלו: הוא מחפש ברחוב אישה שעומדת להוריד את תחתוניה על רגליה, זה מה שראה כילד. אני אומר גוון פטישיסט כי זה לא הכרחי עבורו במהלך קיום יחסי מין. לעומת זאת, זה תמיד נוכח עבורו באוננות. שחרור מיוחד גם כי זו ההתחלה של פנייה חברתית: הוא מצטרף לקבוצה של מגולחי ראש או פנקיסטים שאיתם משתתף בוונדליזם, גניבה, התקוטטויות ללא סיבה, עישון ושתייה.

הוא מסביר איך הצטרף לחבורות אלה: הייתי בכיתה של ילדים טובים ממשפחות טובות, בבית ספר פרטי, אמי רצתה שאלמד גרמנית כי בכיתות שלמדו גרמנית עבדו הכי טוב. הבעיה הייתה שלא היו לי חברים, חוץ משני פורטוגלים שלאחד מהם היה אח שגרר אותנו לתנועת מגולחי הראש, שבנוסף למעשים עברייניים הייתה מדביקה פלקטים בעד הימין הקיצוני. שנתיים מאוחר יותר אביו שם קץ לעניין כשאסר עליו להיפגש עם האנשים האלה תוך איום לזרוק אותו מהבית. הוא ביצע את דברי האב ופנה לשמאל הקיצוני.

בהמשך עזב את אביו על מנת ללמוד אומנות בעיר אחרת, אבל נשאר קשור מאוד לאזור שלו ולאדמה. הוא מצא את חברתו בסביבת האומנים ונולד להם ילד משותף. סכסוכים רבים מתגלעים ביניהם, במיוחד לאחר לידת הבן. היא גוערת בו בגלל הדלות שבחייהם ובתנאי המגורים. עכשיו הם חושבים על האפשרות לעבור למקום כפרי.

השנים הראשונות של האנליזה שימשו לשחזור מחדש של ההיסטוריה שלו, מה שלא מזמן הוא אישר: "איזה הבדל יש בין הזיכרונות והשחזור. בתחילת האנליזה שלי חשבתי שעלי לשחזר את ההיסטוריה שלי". בזה הוא לא טועה, אך זה פותח שאלה חדשה! אני שואל את עצמי איך לכוון את עצמי ואני אומר לעצמי שעלי למצוא פתרון לעניין המועקה. לשאלתי "מדוע?" הוא נותן תשובה שהייתי מכנה משכנעת: "כי בעמדה זו אני יכול להגיד דברים לא חסרי תועלת". למשל: "איך להיות אומן בעולם זה שבו חייבים לגנות את הרמאים על סוגיהם השונים?". והוא משלים: "צריכים להימצא במקום בו חשים קצת מועקה על מנת לדעת מה רוצים לעשות ואולי לפחד פחות מהמוות, כי אני חושב שאני שברירי ושהדבר הקטן ביותר מצד הרמאים האלה יכול לפרק אותי לחתיכות, לגרום לי להתפוצץ, אולי צריך שאמציא לעצמי מועקה קטנה על מנת שאוכל לדבר ולומר, על מנת לא לחשוב בכל רגע שאני יכול למות". כאמן הוא מצליח לא רע, תוך הימנעות מהמסלולים הרשמיים. הוא מציג, הציעו לו להיות אוצר של תערוכה, הייתה כתבה טובה עליו בעיתונות המתמחה בתחום זה, הוא קיבל מגורים לארבעה חודשים בדרום צרפת על מנת שיוכל ליצור. אבל מה שמשתנה באופן עמוק זו "הידידות" הזאת עם המועקה שהוא מחפש, כי מועקה זו גורמת לו לדבר בצורה עניינית יותר.

לסיכום, אלמנט של רדיפה הקיים היום, אך לא רדיפה בהעברה; מועקה עקשנית והשימוש בגראס. במישור המיני הזכרתי את הפנטזמה. סובייקט זה שלא מצליח להסתדר עם הנורמות מוצא היטב את מקומו במסגרות רשמיות, עד כדי שמקבל מינוי כאחראי על קורסים בבית ספר לאמנות ובבתי ספר נוספים, אבל עבורו זה לא יכול אלא להיות זמני כי… הוא חייב לבסס את האמנות שלו ולפתחה, את תפיסת האמנות שלו, ולא ליפול ברשתות של הרמאים. הוא דוגל באידיאל של חיים שממקם את האומנות במרכז, והוא מסרב להתפשר. יש מ-Joyce בדרך התנהלותו. זה סובייקט שמדבר על מסירה, בפירוש בקשר לאמנות, אבל גם ביחס לבנו אותו פוגש לעיתים קרובות. עבור הבן הוא ממציא סיפורים בהם המפלצות מובסות על ידי אנשים ישרים והוא קבע לעצמו קו התנהגות: "כשהילדים עושים משהו לא טוב, ראוי לגינוי, לא צריך לקחת את הבושה על עצמך, יש לתקן אותם, להגיד להם וכך זה מסתדר." כפי שהנסיך הקטן של סנט אכזופרי בונה כבשים וכוורות שהוא מרפד מבחוץ עם הצמר שהוא לוקח מהכבשים שפוגש במהלך ההליכות שלו, כך דברים אלה יהיו יצירות האמנות הבאות שלו.

מה שאני מוצא מעניין הוא ההתקה של מרכז הכובד של האנליזה שלו והשיטה שהוא ממציא על מנת להתקדם: להישען על המועקה, לא להרחיק לגמרי את המועקה, על מנת לסדר את הקשר החברתי, היחסים החברתיים. זה נתון לוויכוח, ללא ספק, אבל זה ברור שזו דרך פעולה עבורו שמובילה אל עניין המסירה. לפחות הוא לא יהיה אב פדגוג כמו זה של שרבר.

הוא בעד כלכלה אלטרנטיבית ושיתופית, פועל בכיוון זה עם חבריו ומנסה להקים סביבה "בת קיימא" שתהיה תואמת לאידיאל שלו. הוא ער למחיר שיש לשלם על כך ומקבל אותו: הדלות באמצעים, שגם מתאימה לרקע המועקה שעליו הוא רוצה לבנות.

השאלה האמיתית, לאחר יותר מחמש שנים של אנליזה, ניתנת לניסוח באופן הבא: איש זה מאופיין בחוסר אמון, במועקה ובחוסר יכולת לחיות בנורמה, אבל, וזה הדבר החשוב, התו הרודפני לא מופיע בהעברה. עכשיו, מה שמראים המקרים בספרות, במיוחד המקרים המדווחים על ידי הפסיכואנליטיקאים של ה – IPA, זה שבסופו של דבר הרדיפות מתמקמת בהעברה. בסופו של דבר, המקרה שלנו אינו פסיכוזה.

באשר לפרוורסיה: ישנו בהתחלה, כפי שציינתי, גוון פטישיסטי בעמדתו המינית, אבל חיי המין שלו התקדמו לקראת יחס מספק עם בת זוגו, לאחר תקופה קשה בה האוננות והסם הרחיקו אותו ממנה (חשב להיפרד מבת זוגו). לדעתי התו הפרוורטי לא שייך למסגרת של פרוורסיה.

האם הוא נוירוטי אם כן? אני חושב שאין מקום לספק בכך. אומנם המועקה נשארת, אומנם הוא שולי מבחינה חברתית, אבל כפי שציינתי, יצירת הקשרים החברתיים שלו יעילה מאוד. הסימפטום: מתון בהתחלה כי המטופל הופיע יותר כמעוכב, סובל ממועקה, מבלי שהסימפטום היה בקדמת הבמה. אבל מה שרואים כמשתלט יותר היום, ומכאן אני חושב שמדובר בנוירוזה אובססיבית, זה שהוא מודאג כל פעם יותר ויותר מהמוות, ללא ספק יותר מאז שבנו נולד. בעיקר הדלוזיה האובססיבית העכשווית ניתנת לניסוח כ"אם אני לא לפחות קצת במועקה אני יכול למות בכל רגע". המועקה מהווה עבורו ערבות, היא סימן של חיים, סימן לקיומו והוא משריש בה את אמונתו שהוא רוצה חיים של אמן ובעל הכרה.

אנו מכירים את המקרה של Joyce, שאבחנתו לא הגיעה להכרעה על ידי לאקאן, ושמציג את השאלה האם Joyce היה משוגע, ונמנע מלהשיב עליה. הוא מצדיק את חוסר התשובה כשמראה שהטעות בקשירת המשלבים, במקרה של Joyce, תוקנה על ידי האגו של האמן, עליו הוא נשען על מנת לכתוב, במיוחד את Finnegan's Wake.

המטופל שלנו אמנם לא כתב את "דיוקן של אמן צעיר", אך יש לו בכל זאת תיאוריה: אמנותו מאופיינת באי נשארות שלה: הוא משמיד לאחר כל הופעה את יצירתו, ובנוסף, אמנותו מתאפיינת בטיפול בשאריות. אני חושב שזה נכון להגיד שהאובייקט  aקיבל משמעות זאת: סיבת איוויו. איך לקרוא איווי זה? איווי ליצור, בוודאי, אבל לא נראה לי שניתן להכניסו לקטגוריה של סובלימציה, בכל מקרה לא בסובלימציה הפרוידיאנית. הסובלימציה הלאקאניאנית "להעלות אובייקט לכבודו של הדבר" ניתנת לוויכוח, אבל האיש שלנו אינו אמן חימר או אנטיגונה. איווי ליצור על מנת לחיות, והוא מוכן לסבול את התוצאות.

אתם עומדים להגיד לי: אובייקט זה מסתדר טוב מאד, למה הוא לא מסיים את האנליזה שלו? קודם כל, הוא לא ניגש לנקודות רגישות שצוינו במהלך הטיפול ולא עובדו: הסב מצד האם הוצג כדוב, בפועל הוא צייד תוקפני, מהימין הקיצוני, ביחסים גרועים מאוד עם שכניו, שגר לבדו, במילה אחת אישיות פראנואידית… שממנו הוא תמיד פחד, גם עכשיו כשהוא אומר: "הוא יורה בקלות". ללא ספק אשמה גם כלפי סבתו מצד האם, שנפטרה לבד בכפר בהרים, שאף פעם לא רצתה לעזוב, בעוד שחיה שם בתנאים מאד קשים בחורף. בסוף הוא עדיין נשאר תפוס מאוד בגינוי האבהי על חייו כאמן, וסובל את גערות האב החוזרות ואת תוקפנותו שוב ושוב תוך תחושות דיכאוניות.

אמרתי בעיה עם המוות והדיכאון שבילדותו, אבל הוא לא "עבר" את המוות, זאת אומרת הוא לא עשה הסמלה של האובדן המוחלט של בלנשו, או הכתיבה והחיים של סמפרון, לא הגיע ל- Hilflosigkeit, חוסר האונים המוחלט שהיה מסמן את פרידתו מהאחר הגדול ולא את כאב הקיום, מה שבקט קורא "הכאב להיוולד". ועוד יש את צורת הגנתו: למצוא מקלט בשינה כאשר החיים נתפסים כקשים מאוד. בנקודה זו ההמשך עשוי להיות מעניין וזה מעמיד שאלה מפחידה, שלאקאן שאל והשיבה עליה.

לסיום, ברצוני לבדוק נקודה זו. השאלה נוגעת בלב התנסות האנליטית: האם הסובייקט יכול להתעורר מחלומו היות שאת חייו הוא חולם? האם האנליזה יכולה להוביל להתעוררות זו, ומהי? לאקאן ענה: לא מתעוררים אף פעם מהחלום… בכל מקרה, לא באופן מוחלט. כנגד כך הוא סיים את הרצאתו השנייה על Joyce כשהוא מדבר על "התעוררות". אנו מכירים את ההתעוררות בבודהיזם, הסאטורי. באנליזה לא מגיעים להתעוררות באותה דרך. לאקאן כותב: "אין התעוררות אלא באמצעות התענגות זו (התענגות שצומצמה לאות של הסימפטום, התענגות אטומה שדוחה את המובן), התענגות נטולת הערך, שלאנליזה שפונה למובן על מנת לפתור אותה אין סיכוי להגיע אלא על ידי להפוך לפתי… של האב"*. אנו צריכים להוסיף: של האב הממשי, הסוכן של הסירוס.

* "… Il n’y a d’éveil que par cette jouissance-là, soit dévalorisée de ce que l’analyse recourant au sens pour la résoudre, n’ait d’autre chance d’y parvenir qu’à se faire la dupe… du père comme je l’ai indiqué".

J.Lacan, "Joyce; le Symptôme  II".

ניתן לתפוס בקלות את עניינה של נקודה זו עבור המטופל: יידרש שהסימפטום יצומצם ושכתוצאה מכך יחסו אל המוות ישתנה על מנת שהוא יפסיק למצוא את ההתענגות הזו של השינה, שמשתווה לסירוב לדעת ואף למוות דמיוני. מה שעליו להתמודד איתו הוא הממשי, ומולו יצטרך להמציא תשובות על מנת לענות למקרים בלתי צפויים אקראיים שיקרו בחייו.

על מנת לסיים, והפעם באמת, אני מקווה שהצלחתי להראות שעדיף לא לקפוץ אל המסמן של הבורדרליין מהרגע שסובייקט מסוים מציג בעיתיות שאינה טיפוסית, לפי המקרים הטיפוסיים. לאקאן כתב מאמר: הטיפול התקני לגרסאותיו, שאומר בבהירות שהאנליזה לא פועלת לפי דוגמא, אפילו אם הדוגמא היא מבנית, אלא שדנים בעניין אחד-אחד, מקרה-מקרה. הקליניקה של ההתענגויות ושל הקשר הבורומאי פותחת אפשרויות מעניינות יותר.