קורסים בעבר

הסובייקט מתחזה – מה מחבר את גופו אל החיים?/ עידן אורן
Dark mode Light mode increase font increase font decrease font decrease font
17.08.2016
4 דקות קריאה

 

קטעים קצרים לקריאה לקראת השיעור של עידן אורן ביום שלישי הקרוב 25.4.17

"אפורה…היא כל תורה, אך עץ החיים ירוק תמיד" (גתה, מתוך "פאוסט"). תורה היא המשגה, תיאוריה, לגבי החיים, טפיל על גב החיים. באופן דומה, הסובייקט הוא הנחה ביחס לחי המדבר והמדובר. אחת ההגדרות היסודיות שלאקאן מציע לסובייקט היא: מה שמסמן מייצג עבור מסמן אחר. מכאן, שהסובייקט, גם אם הוא משתוקק, אינו אלא מיוצג, כלומר, אֶפקט של תיאוריה, של מערכת מסמנים שפועלת ללא לאות. כשמדברים, משגרים מסמנים לאחר בשביל שיפענח אותם, וכשאחרים מדברים הם מסמנים אותנו (בסימונים שדורשים גם הם פיענוח). פעולת הסימון הזו פועלת לצד הנחה, שישנו סובייקט מעבר לכל הסימונים, ואליו אנו חותרים להגיע. אבל אם מהותו של הסובייקט שהוא מיוצג ומונח, זה בלי ספק ממקם אותו בצד האפרורי של התורה. אם ככה, איפה ניתן למקם את ירקרקות החיים של הסובייקט החמקמק הזה? האם הוא נידון לגורל טרגי של אפרוריות, ריחוק מהחיים? החי המדבר, לא פעם מעיד על עצמו, בצורות שונות, שהוא מרגיש שהוא מתחזה, כלומר, שהוא עוטה חזות, ושהוא לא חי מספיק. הסובייקט נקרע בין הרצון למצוא את הזהות האמיתית שלו, את המהות שלו, שכל הסימונים השונים שלו מייצגים אותה, ובין הרצון שההתחזות שלו לא תיחשף, שיכבדו את החזות שהוא לובש, שלא יחשפו אותו במערומיו. והרי העובדה שהמלך עירום לכשעצמה לא מורידה אותו מכס המלכות. בסמינר על האתיקה לאקאן מעיד על עצמו שהוא לא הילד שמצביע על כך שהמלך הוא ערום, ושהוא אפילו לא מצביע על זה שמישהו ערום מתחת לבגדים שלו – אלא, הוא מצביע על זה שאם מישהו ערום, אם אפשר לדבר על עירום של מישהו, זה רק בגלל שהוא לובש בגדים. ה"טבעיות" של העץ במערומיו נחשפת כאן כטעות, משום שלטבע הזה אין עצמאות, הוא צידה השני של ההתחזות. הרעיון של שחרור מכבלי האיסורים והעמדות הפנים והקונבנציות לטובת הטבע החופשי והאמיתי מוכיח עצמו פעם אחר פעם כפיקציה שאין לה שיניים, ושלמעשה מחמירה לא רק את סבלו אלא גם את שעבודו של הסובייקט.

מה שאין לסובייקט אפשרות שחרור ממנו הוא עול הסדרת היחסים עם האחר (מה הוא מוצא בי, האם זה בי, האם זה בו, האם זה הכל בראש, מה מחבר אותי אליו?). פונקציה מרכזית של האחר הגדול היא לתת ערבות כלשהי לכך שהתורה האפורה הזו, שמציעה סימונים וחיבורים שונים, איננה רק דלוזיה מנופחת שיכולה להתפוצץ ברגע כמו בועת סבון בפני הסובייקט (הוא באמת אוהב אותי; אני באמת קיים). אם המיוצג היחיד, בסופו של דבר, של המאמצים האינטלקטואליים והחברתיים שלנו, הוא "סובייקט", אבל הסובייקט הזה איננו אלא הנחה – האם זה אומר שאנחנו הולכים על אוויר? שהמילים שלנו הן חול ואין מה לאכול? אם אנחנו ממשיכים למולל ולחולל מסמנים בלי די, שמות, לאותה סובייקטיביות מונחת, הרי שזה בשביל לחלץ קצת הוויה מהקיום הבודד שלנו, ובשביל לשלוח אותנו לזרועות האחר, שאליו אנחנו מדברים, שרושם אותנו, ושגם מציע לנו שמות ותארים. אך האם יש נקודות עגינה בהלוך-ושוב והסיזיפי הזה, בסחרור הסימונים?

בטיולים שלנו בחו"ל אנחנו מחפשים את מה ש"לא לתיירים, אלא למקומיים", כשהמקומיות היא למעשה ערובה לאותנטיות (ויש מי שמעדיף את "הטבע" [הבתולי, הפראי]). במפגש עם האותנטיות של המקומיים קיימת הבטחה, שתתעורר בנו האותנטיות של עצמנו, שקשה לנו לפגוש אותה בעיר שלנו, שהיא אפורה תמיד. מה מעיק ב"מקומות של התיירים"? מה שמעיק הוא שאנו פוגשים את עצמנו כתיירים בקיום, ואת העולם כתמונה, כייצוג שאין לו מסומן, והופה – גל של מועקה. אני רוצה הביתה! אבל הסובייקט הוא תייר יפני באירופה שנע בתוך להקת יפנים, שמצלמות תלויות על צווארם. למועקה יש מעמד מרכזי בקליניקה הלאקאניאנית משום שהיא האפקט המעיד על ההיתפסות-עם-המכנסיים-למטה של הסובייקט בין שלל ההתחזויות שלו. הצד השני של מועקת ההיתפסות-עם-המכנסיים-למטה היא שגם האחר הגדול נתפס עם המכנסיים למטה, כלומר, מערכת הייצוג וההסדרה בין המסמנים נתפסת בקלקלתה. זו מערכת שמקיימת את עצמה מבלי אל חיצוני שמתקף אותה, ושהיא מתוקפת רק מתוך כך שאני מאמין בה. כלומר, אני מחפש מערכת שתחזיק אותי, אבל המערכת שמחזיקה אותי היא אותה מערכת שדורשת את אמונתי בה, ואת אמון האחר בה, כדי להתקיים. האינסטינקט של הסובייקט, אם אפשר לנסח זאת כך, הוא להגן על האחר הגדול, גם במחירים כבדים, לצאת מהמועקה על ידי שמירה על המעמד של האחר הגדול. אז, כן, זה קצת אפור, אבל לפחות אני לא לבד\משוגע. אבל זו לא דרכה של הפסיכואנליזה, שחותרת אל הממשי. ירוק זה לגמרי לבד. ומכאן, שמי שמחפש את משמעות החיים, שמבקש לתקן את עמדתו הקיומית על ידי חיפוש משמעות החיים, מובטח לו מפח נפש. משום שהצירוף "משמעות החיים" צופן בחובו טעות מובנית. מי שמבקש למצוא את משמעות החיים ימצא, ובכן, משמעויות, תורות אפורות. לבסוף, העובדה שאין אלוהים אינה אומרת שהסובייקט חופשי לעשות ככל העולה על רוחו, אלא היא הוכחה ניצחת לכך ש…אלוהים גדול. בארבעת השיעורים, אנסה למקם את השיפוטים וההכרעות של הסובייקט מול מופעים של הממשי, שייתכן ששם אפשר להגיד שמתוך כל ההיסטוריה וההיסטריה ומשחקי המראות והמסכות אפשר להגיד שעוברים אל מה שהוא מהסדר של חיים.

השיעורים יתקיימו בימי שלישי ב-20:00 בבית השחמט ברמת אביב בתאריכים הבאים: 25.4, 9.5, 23.5, 13.6 (שימו לב שבין השיעור השלישי לרביעי יש מרווח של שלושה שבועות)