האם ניתן לחשוב על קליניקה של הקשר הבורומאי שתבחין בין פסיכוזה ואוטיזם?

3

האם ניתן לחשוב על קליניקה של הקשר הבורומאי שתבחין בין פסיכוזה ואוטיזם?

מארי כריסטין לזניק[1]

כבר שנים רבות אני אומרת לעצמי שצריכה להיות דרך להשתמש בקשר הבורומאי כדי שנוכל להציג אופני מיון מורכבים יותר מאלו המקובלים במורשת הפסיכיאטרית: נוירוזה, פסיכוזה ופרברסיה.

כשהגוף מסתלק

לאקאן המציא את הקליניקה של הקשר הבורומאי כאשר קרא ב"דיוקן של האמן כאיש צעיר", את הפסקה בה מתאר ג'ויס את אדישותו כאשר חבריו היכו אותו. נתבונן בפסקה [2] בה לאקאן מדבר על כך ב- 13.4.1976.

"נראה שהחברים של ג'יימס ג'ויס קשרו אותו לגדר, לא סתם גדר אלא גדר של תיל דוקרני. בין החברים שהניעו את ההרפתקה הזו היה Heron, , H-é-r-o-nזהו מושג שיש לו משמעות, ה- Erôn, ה- Heronהזה, הרביץ לו במהלך תקופה מסוימת תוך שהוא נעזר בכמה חברים אחרים. אחרי האירוע הזה ג'ויס שואל את עצמו, מה גרם לכך שכשזה התרחש הוא לא כעס עליהם. ג'ויס מתבטא באופן ענייני כפי שניתן לצפות ממנו. אני רוצה לומר שהוא עושה מטפוריזציה של משהו שאינו אלא יחסו לגוף שלו. הוא מציין שכל העניין נמחק (נשר) .הוא אמר שזה היה כמו קליפה. לאן זה מכוון אותנו? זה מכוון אותנו אל מה שמלכתחילה הוא כל כך בלתי מושלם אצל כל ההוויות המדברות, היחס לגוף – שכן, מי יודע מה קורה בגוף שלו? (…) אבל אם יש משהו שמאז ומתמיד אמרתי בקפדנות הוא שללא מודע אין קשר לעובדה שאנו לא יודעים כל כך הרבה דברים בכל מה שנוגע לגופנו."[3]

את הגוף הזה שנושר כמו קליפה ינסח לאקאן בקשר שאינו בורומאי, מכיוון שהסמלי והממשי נותרים קשורים זה בזה אך המדומה מנותק מהם. צריך להעיר כאן שהסמלי נושא עליו בהקשר זה את שם ה"לא מודע" באופן שמסביר את מה שציטטנו מלאקאן זה עתה.

במהלך הניסיון הקליני הארוך שלי, שכיום הוא כבר בן מעל 40 שנה, נפגשתי לעיתים קרובות בנתק זה מכאב שיכול להשפיע על מה שנראה לנו כגוף של הילד האוטיסט. זה שכיח מאד שילד קטן, שנושא פתולוגיה זו, אינו בוכה ואינו בא להתנחם כאשר הוא מקבל מכה מחפץ או מרהיט. ההורים מתלוננים על כך לעיתים קרובות. יותר מאוחר, נראה שילדים אלו מחפשים לפגוע בעצמם בצורות שונות של חבלות עצמיות, כאילו התחושה שהם משיגים באופן זה תיתן להם בסופו של דבר מידע על הגוף הזה שאינו מהובר (articulated). אולם את האישור הברור ביותר לכך קיבלתי מילדה צעירה מבריקה שהתנקמה בעצמה כאילו הייתה  TED(בעיות קשות בהתפתחות[4]).  היא סיפרה לי עד כמה המועקה שחשה בגופה לא עניינה אותה. כילדה קטנה היא ספגה יחס גופני רע מצד חבריה לכיתה והפגינה את אותה אדישות כמו ג'ויס.

האם זה אומר שג'ויס הוא אוטיסט? אין צורך לחשוב כך מכיוון שתקלות במסלול שיכולות להיות שונות מאד זו מזו יכולות להוביל לאותה החמצה בבניית הקשר הבורומאי. כדי לחשוב על החמצות אלה עלינו לסקור את האופן שבו נבנה קשר זה ואת ההחמצות שהתרחשו בבניה זו. אני מרבה לטפל בתינוקות שמסרבים להיכנס לקשר עם האחר באופן קיצוני, שהינם כבר עם רגל אחת בתוך מה שעלול להפוך להיות אוטיזם, מכיוון שאם זוהי מחלה רפואית "נוירולוגית התפתחותית" כפי שמקובל לחשוב, הרי שנדרש לה  זמן כדי להתבסס.

כיצד ניתן לחשוב על כך ביחס לקשר הבורומאי?

הפתרון הגיע מברזיל, שהיא בהחלט מדינה שבה עמיתינו מעזים להמציא. ידידה ועמיתה שלנו  Angela Vorcaro הגנה על תיזה לדוקטורט על הצמה כיכולה לגרום לקשירה בורומאית של המשלבים.[5] מכיוון שאינה מטפלת בתינוקות, היא לקחה מהסמינרים של לאקאן את ההתייחסויות שלו ליחסים של התינוק עם אמו כדי להדגים באופן קליני את התנועות השונות של הצמה.

גם אם הפרקטיקה של עבודה עם תינוקות חסרה אצל לאקאן, הרעיון שלו להתייחס לצמה כאל נקודת מוצא מאפשר לנו להבין כיצד היא נוצרה. Angela Vorcaro הייתה פתוחה לחפש את גלגולי חיי התינוק האוטיסט ולחשוב עליהם, החל מנקודת המוצא של הצמה שאותה הכירה מצוין.

הצמות

אני כותבת צמות ברבים מכיוון שהן יסייעו לנו לייצג תקלות שונות ומגוונות שיכולות להתרחש בינקות המוקדמת, תקלות שיכולות להסביר את המבנים השונים שמיוצגים על ידי "טעויות" בצמה ואח"כ גם בקשר הבורומאי.

אבל לפני שנחשוב על פתולוגיה, נתחיל ללכת בצעדיו של לאקאן שנותן לנו הדגמה של הצמה במצב בו הכל הולך בסדר, כלומר, כשהיא מובילה לקשר בורומאי שאינו זקוק לסינטום או לקשר רביעי שיחזיק אותו.

"ניקח את הדברים במישור של הצמה", מציע לנו לאקאן ב- 18.12.1973 [6] והוא מצייר על הלוח חוטים שהוא יקלע זה בזה. לחוט הירוק הוא קרא מדומה, לכחול סמלי ולאדום ממשי.

כדי שנוכל לדבר על תינוקות שרק נולדו עלינו להביא בחשבון את הממשי כאורגני של התינוק. אנו מצטרפים כאן לפרויד שב-"פרויקט לפסיכולוגיה מדעית"[7] דיבר על אני ממשי כמקום ראשוני להפחתת הריגוש כדי לא לייצר עודף של אי-הנאה.

אנו נותנים לסמלי תפקיד של ייצוג הסדר של העולם, זה שקיים כבר דורות על דורות, כמי שנושא עליו את החוקים שאליהם כפוף הסובייקט. הוא יכול גם לייצג את מה שהאם כפופה אליו כשהיא מגדלת תינוק.

המדומה יהיה האפשרות לראות את מה שעדיין לא התחולל. את "הוד מעלתו התינוק", היכן שקיים עדיין רק אורגניזם קטן ושברירי.

נראה מה קורה כאשר הכל הולך כשורה. שלושת החוטים ישזרו באופן מסוים כדי להגיע, לאחר מסלול מסוים, אל הקשר.

1

את הקליעה הראשונה יוצר לאקאן בין הממשי והסמלי והוא שוזר את הממשי מעל הסמלי.

2

כיצד  להבין זאת?  ב"פרויקט"  פרויד טוען שתפקידו של מי שקרוב ומסייע לתינוק (Nebenmensch) הוא בעיקר להפחית את הריגושים שמגיעים מתוך האורגניזם ומחוצה לו. הרעב הוא המצב הכי מוכר והכי מטריד. זה שקרוב ומסייע לתינוק יכול להפחית את עודף הריגוש הפנימי שמציף את התינוק באמצעות פעולה ספציפית. אנו יודעים שכאבים עזים מעודף חומציות בקיבת התינוק יכולים גם כן להחוות כריגושים פנימיים כואבים. כאן, ה- Nebenmensch יכול להיתקל בקשיים רבים יותר בניסיון להקל על התינוק.

את הקליעה השנייה ממקם לאקאן בין המדומה והממשי והוא שוזר את המדומה מעל הממשי. אנו קוראים שזירה זו כקדימות של האחד על השני.

3

התינוק תופס במבט ובקול של האחרים, של אלו הסמוכים לו, שהוא מקור של הפתעה ושמחה עבורם. ההשקעה הליבידינלית הפאלית עוטפת אותו כהילה בצורה כזו שאנו שוכחים שהוא לא כל כך נשגב וכך הוא הופך להיות "הוד מעלתו התינוק" כפי שפרויד מציג זאת ב"הצגת הנרקיסיזם". את הייצוג הטוב ביותר לכך נתנו לנו הציירים שציירו את לידת ישו. הנה ציור של Fra Angelico.

4

בציור זה, העולל הרך והקטן הזה הופך להיות אלוהי תודות לזוהר שמקיף אותו. אבל זהו המבט המתפעל של ההורים שמעניק לו את ה"הילה" שיוצרת אותו כבעל ערך פאלי.

בסמינר הראשון של לאקאן[8] מצאנו חומרים שמאפשרים לחשוב על זמן ראשון זה של אשליה מצפה. לאקאן[9], שהתייחס לעבודה של מלני קליין עם הילד דיק, הציע ליצור מטפורה של ה-Ur Bild שהוא צורה מקדימה של הדמות הספקולרית וזאת באמצעות הסכמה האופטית של Bouasse. לאקאן מציע לראות בשעשוע זה שיצר Bouasse כיצד מופיעה הדמות הממשית מתחת לאוביקט הממשי וכיצד זה מאפשר לצופה, כשמבטו ממוקם היטב, לראות הן את האוביקט הממשי (שאכן קיים) והן את האוביקט המדומה (שאינו קיים) כמי שיוצרים שלם אחד. לסכימה האופטית ישנם מאפיינים של מראה קעורה שמקרינה את האובייקט המוסתר על התמונה בגובה צוואר הצנצנת. אבל תעתוע זה לא יכול להיווצר אלא רק כשהצופה ממוקם במקום הנכון בזוית שנוצרת על ידי שני הקוים שיוצאים משפת המראה.

5

 

אם נשווה כעת את ציורי לידת ישו של Fra Angelico עם הסכימה של Bouasse נוכל לומר כי האורגני של התינוק, כממשי טהור, הוא האובייקט הממשי. הצנצנת יכולה להיות סיר הלילה אם אנו רוצים לתאר משהו שמתמלא ומתרוקן. הפרחים, שאינם כאן אך יוצרים אשלייה שהם נמצאים, מציינים את ההשקעה הליבידינלית שהתינוק הוא האוביקט שלה, את ההילה שהופכת אותו לנשגב בעיני ההורים.

המבט נוצר על ידי העין שרואה את השניים יחד, את האורגני במערומיו ואת ההשקעה הליבידינלית שהופכת את התינוק למלכותי כפי שאמר פרויד, מה שאינו אלא אפקט אופטי, של אשליה מצפה.

אנו נמצאים כאן במשלב הנרקיסיסטי. אבל פרט אחד בתמונה משלב גם את המשלב הדחפי: התינוק מושיט את ידיו אל ההורים שמתפעלים ממנו. הוא איננו לא-אקטיבי.

Jean Bergès הפנה את תשומת ליבי במספר הזדמנויות לכך שההשקעה הליבידינלית של ההורה לא יכולה להיאחז בדמות חסרת תנועה כמו שהסכימה האופטית של Bouasse עשויה לגרום לנו להאמין. הוא אישר שההשקעה הפאלית-ליבידינלית נאחזת בהפעלת הפעולה ( fonctionnement de la fonction) אצל התינוק. אבל אני הייתי כה מוקסמת מהדמות חסרת התנועה של הסכימה של Bouasse ומההסבר של לאקאן שלא הביא בחשבון כל תנועה ולא הצלחתי לשמוע אמירה זו. העבודה עם תינוקות והתלמידים של  André Bullinger[10] הובילו אותי להכיר את המושג « fonctionnement de la fonction »  וכך יכולתי להביא בחשבון את העובדה שהתינוק הינו אקטיבי. התינוק יכול להושיט יד, להתבונן ולבטא את עצמו בצלילים שונים.

הזרועות של בן האלוהים אינן מושטות מכיוון ש  Fra Angelico צייר זאת כך. מחקרים ארוכי טווח אצל ינוקים שביצעהProf Emesy Nagy[11]  מראים שברגעים מסוימים העולל אכן יכול לעשות זאת. היא חקרה  עוללים בריאים בני יום עד שלושה ימים כשהיו עדיין בביה"ח. החוקרת לימדה אותם להרים אצבע אחת בידם. היא הראתה לנו סרטים רבים שבהם אנו רואים עוללים קטנטנים, לעיתים בני מספר שעות בלבד, מחקים אותה ומרימים אצבע או שתיים בהתאמה למה שהחוקרת מראה להם. זוהי התנהגות יוצאת מהכלל של חיקוי. אבל מה שיוצא דופן באופן מיוחד בתגליות שלה הוא שכאשר היא הפסיקה לשחק עם העולל ולא הסתכלה בו, היה זה הוא שיזם את הרמת האצבע שלו והתבונן בה.

היא שאלה את עצמה: האם זה רק חיקוי שונה? התשובה היא לא. מדובר במשהו שונה לגמרי שהיא קוראת לו פרובוקציה. התינוק מתגרה בה כדי שהיא תחזור לשחק איתו. את הביטחון שמדובר במנגנון שונה לחלוטין השיגה החוקרת כששמה אלקטרודות קטנות שרשמו את פעימות הלב של העוללים. בחיקוי יש תמיד האצה בפעימות הלב. זה מה שהחוקרת מצאה גם כאשר התינוקות חיקו אותה. אבל כאשר העמידה פנים שאין לה ענין בתינוק, ברגע שבו התינוק התבונן בה באינטנסיביות לפני שעשה לה פרובוקציה כשהרים את אצבעו הקטנה, הבחינה החוקרת בהאטה של פעימות ליבו. כך שלא מדובר באותו תהליך פיזיולוגי.

Colwyn Trevarthen הציע לה לפני שנים רבות ליצור איתי קשר מאחר שפרובוקציה זו נראתה לו קשורה למה שאני מתייחסת אליו כאל הזמן השלישי של הקשירה הדחפית. הרגע שבו התינוק גורם לנו להסתכל עליו (se fait regarder). זה מה שעושה התינוק בציור של לידת ישו עם היד שבה הוא מברך.

אבל, כמובן, חיוני שמצידו של האחר שנחלץ לעזרה, מצידה של האם או של אחר שמתבונן בעולל, יהיה משהו שיכשיר את הקרקע כך שתאפשר אשליה מצפה שכזו. בשימוש בסכימה שלBouasse , לאקאן מציין זאת על ידי שני הקווים שיוצאים משני קצוות המראה הקעורה, וטען שמדובר בקואורדינטות סמליות שבהן הצופה צריך להתמקם כדי שהתופעה של האשליה תיווצר.

Fra Angelico שהתיחסנו אליו כאל צייר סיפורי לידת ישו צייר את אחד המבשרים שנקרא de Cortona שמציג בדיוק את הענין: ניתן לראות שהמילים של המלאך עוטפות את הבתולה שנמצאת בקונוס של הסדר הסמלי הזה שיהפוך אותה בהמשך לאימו של אלוהות נשגבת.

6

נחזור לצמה.

היינו ברגע השני, זה שבו המדומה עובר מעל הממשי. אנו מציעים לשמוע כאן שהאשליה המצפה במנגנון הנפשי של ההורה מאפשרת לדמיין, היכן שקיים הממשי של האורגני, את ההדר של הוד מעלתו התינוק.

נתייחס כעת להצטלבות השלישית, שבה הסמלי עובר מעל המדומה.

7

כדי שתינוק ירגיש טוב, הזמן שבו הוא "הוד מעלתו" צריך להיות בכל פעם זמן קצר. די מהר הוא מבין שהאחר הסמוך שמטפל בו, אימו או מי שמטפל בו, מכניסה את הוד מעלתו, שהופך לסתם תינוק, לישון במיטתו. הסדר הסמלי המשפחתי גובר. מדובר כאן בצורה ראשונה של סרוס סמלי.

נשים לב שהמאמץ החינוכי מופעל רק על המדומה. זה הוד מעלתו המדומה שנשמט והסדר הסמלי לוקח מחדש את זכויותיו. החינוכי לא פועל על הממשי של האורגני. אנחנו לא נוטשים תינוק שצורח מכאב. זה יהיה אילוף.

שלושת הזמנים הראשונים של הקליעה יוצרים מקום לעוד שלושה זמנים מקבילים אבל בין השניים קיים גם זמן כרונולוגי, זה של ההתפתחות של התינוק מאחר שבמהלך שלושת הזמנים של הקליעה מדובר במפגש עם "מעמד המראה", שאותו מיקם לאקאן כמתרחש סביב החודש השישי לחיי התינוק. הערה זו שממוקמת בזמן כרונולוגי היא נדירה אצל לאקאן.

אבל לפני שהתינוק יגיע לגיל שישה חודשים, שלושת הזמנים של הקליעה ישזרו ויפרמו אין סוף פעמים כמעט באופן סימולטני.

 הקליעה הרביעית:

8

שוב, הממשי עובר מעל הסמלי, התפקיד של האחר המסייע (Nebenmensch) הינו תמיד להפחית את הריגוש הפנימי של האורגניזם, את הממשי של התינוק וזאת גם אם זה באמצע הלילה וגם אם זה מפריע ל"מלך" אביו. הרגעת הממשי של האורגניזם הזה קודמת לכל. זה מופיע כבר אצל פרויד בתקציר הפסיכואנליזה. אלו הלילות שבהם ההורים המותשים מסתובבים ערים בעוד העבודה והאחריות שיש להם מחכה להם ביום המחרת. ההנאה בלהיות הורים…

 קליעה חמישית:

בין הממשי והמדומה: הבנית האני כערכאה מדומה מנכרת: זהו  מעמד המראה.

9

התינוק יכול עכשיו לשחק מול המראה. הוא נהנה מהתכונות הפאליות שהאחר שלו, האחר הסמוך והמסייע, מייחס לו. הוא הילד הנפלא שהוא רואה לא רק במראה אלא גם במבט המתפעל של האחר שנושא אותו אל המראה. התינוק מסב את מבטו מהדמות שלו כדי למצוא מחדש את המבט של מי שנושא אותו בידיו. הוא התינוק הנפלא של אמא וזה מה שהוא רואה במבטה במראה אבל גם בעיניה. גם כאן המדומה כובש את התנאים של הממשי. בסופו של דבר מדובר בתינוק שלא יכול לעמוד לבד על רגליו.

אבל מה לא יעשה התינוק, שגדל, כדי להתאים את עצמו למה שיוחס לו ברגע זה? כל ניכור מ"אני אידיאלי" נובע מכאן וזוהי העבודה של הפסיכואנליזה הקלסית לפענח זאת עם המבוגר שבא אליה ומבקש טיפול.

10

שרטוט זה של לאקאן מתייחס באופן חלקי למה שמדובר עליו בזמן זה של קליעה. עלינו לשים לב שלאקאן החליף כאן בין הצנצנת לפרחים. אלו כבר אינם הפרחים שמוסתרים שיופיעו על צוואר הצנצנת אלא להיפך. מה שמעניין כאן הוא שהמראה השטוחה הופכת להיות שמו של האחר הגדול[12]. זהו המבט של האחר הקדמוני שמשמש כמראה לסובייקט המתבונן ואין זה אפקט טהור של גשטלט של דמות. כאן המקום שבו ויניקוט יצא בביקורת על המאמר של לאקאן על "מעמד המראה". הוא אמר שהמראה אינה אחרת מאשר מבטה של האם. באותה תקופה, הסמינרים של לאקאן עוד לא פורסמו והם לא היו בדיאלוג. אבל לאקאן כבר יצר את הציור הזה שבו הוא נותן למראה השטוחה את שמו של האחר.

יותר מאוחר לאקאן יציין שהחסר הוא זה שמאפשר את האשליה המצפה, את ההשקעה הפאלית הנרקיסיסטית של ההורה בתינוק.

הוא יציין גם שבמבט-קול של האחר נמצאת הפאליזציה של הדמות. המראה אינה מרחמת. היא  מפנה אותנו אל החסר. זה מה שהופך את אימה של שלגיה למכשפה מרושעת. אבל התינוק שמרגיש טוב מקבל אישור מהמבט של אימו שהוא אכן הפלא קטן שהוא רואה במראה.

קליעה שישית: הסירוס הסמלי

אולם כדי שהתינוק המופלא יהפוך לסובייקט, עליו לעבור את ההתנסות הכואבת של הסירוס.

אימו ישנה עם בעלה. הם מכניסים אותו למיטה והוא אמור להישאר בה לבד. בלילה התינוק מאבד את אימו לטובת אחר, לטובת אביו. הוא צריך לאבד אותה לטובת אחר כדי להתנסות בסירוס שלו ובהבטחה שיום אחד הוא יהיה גדול. ברגע זה הוא מתנחם בשמיכה שלו או בדובי שלו. החיים אכן קשים עבור מי שהיה קודם "הוד מעלתו".

11

נזכור גם כאן, ששלושת הקליעות האחרונות יתרחשו אין ספור פעמים לפני שיתאפשר פתרון כלשהו. עבור הבן, זה יקרה כשיסכים לצאת מהאדיפוס וזאת בהזדהות עם אביו במקרה הרגיל. הילדה תיכנס לאדיפוס שבו היא תחליף את האובייקט שלה ותבחר באביה במקום באימה. כך לפחות טען פרויד. לאקאן ידבר על האפקטים של המטפורה האבהית.

כאשר סירוס סמלי זה פועל החוטים של הצמה נקשרים בצורה כזו שהם יוצרים את הקשר הבורומאי.

12

 

יש לפנינו כאן את התאור היפה של הסוביקט החסום(Sujet barré) . האוטיסטים ברמה גבוהה קוראים לנו, הנוירוטיים, neurotypiques.

 התקלות בצמה אצל תינוקות שיהפכו להיות אוטיסטים

מה אנו יכולים להחשיב כתקלה בצמה שיכולה לגרום לכך שהתינוק יהפוך לאוטיסט? מהקליניקה השגורה אנו יודעים שאצל ילדים אוטיסטים יש פגיעה בשדה המדומה. לא רק שהגוף אינו משתלב עם שאר הערכאות אלא בדרך כלל קשה לילדים אלה לדמיין סיפורים. גם האוטיסטים ברמה גבוהה סובלים מקושי זה. לעיתים זה מאפשר להם לטפל בסמלי עם הממשי בלי העומסים של המימדים המדומים. זה יכול ליצור מהנדסים מעולים שחלקם מבריקים ביותר[13]. אבל בחיי היומיום זה לא מקל עליהם את יצירת הקשר עם האחרים.

אם כך, אני מניחה הנחה שמה שמוחמץ אצל האוטיסט הוא הקשירה של המדומה עם שני המשלבים האחרים. כמובן שגם כאן קשר רביעי יכול לחפות על תקלה כזו. זה מה שקרה לג'ויס שאיני מתייחסת אליו כאל אוטיסט, ואת הצמה שלו אנתח בהמשך. לאקאן אומר זאת כראוי: יש לו אני (אגו) שאמור להחזיק את השלם עבורו, זהו הסינטום שלו שיאפשר לו הבניה של "שם האב" היכן שלא היה לו אותו וזו היצירה הספרותית שלו. כסופר, ג'ויס יצר את "שם האב" שהיה חסר לו ואפשר בכך לקשר להחזיק.

קשה לגבש על כך רעיון. סופרים אחרים בני זמננו סיפקו לנו ידע יקר ערך על נושא זה אך יש להיות זהירים כשבאים לדון בכך. לדוגמא, Amélie Nothomb. קיימות הקלטות של ראיונות איתה בטלויזיה מאז שיצא ספרה "המטפיזיקה של הצינורות", לפני שההכרה העולמית עשתה עבורה קשר רביעי די מוצלח. היא אמרה שהיה עליה לקרוא ולכתוב ארבע שעות ביום, "אלו הם הכניסות והיציאות שלי", שבלעדיהן היא לא יכלה להתקיים. אנו רואים כיצד היא מצאה במדומה של סופרים אחרים את החומר שבאמצעותו יצרה את המדומה שלה כשהיא חותכת, טוחנת ובונה מחדש. יותר מאוחר, ההצלחה העולמית שקיבלה אפשרה לה למצוא במכתבים שכתבו לה הקוראים שלה, שלהם הקדישה מספר שעות ביום, את הקשר הרביעי שאפשר לקשר להתקיים .

התינוק בכיוון האוטיזם והצמה

החמצת הקליעה אצל התינוק האוטיסט מובילה לקשר לא בורומאי שבו המדומה נשאר לא קשור לשני המשלבים האחרים.

16

הקליניקה של תינוקות אלה לימדה אותנו, מזה זמן רב, כי אלו שיהיו אוטיסטים, לא רק שאינם יכולים להבנות את מעמד המראה, אלא גם כשהם יותר קטנים, אינם מאפשרים לעצמם להיסחף בהתפעלות שהוריהם מראים כשהם מתבוננים בהם. אלו הם תינוקות, שבשום מקרה לא יושיטו את ידם כדי למשוך את תשומת ליבו של המבוגר, גם כאשר האחרון פונה אליו באופן מתפעל. הם לא  נותנים לעצמם להישאב לסצנת הלידה של ישו שבה, לרגע, היו יכולים להתענג ממקום של אלוהות. אם נחזור למושג של פרויד לגבי הצגת הנרקיסיזם, הרי שהוד מעלתו התינוק לא "נדבק" בכך. הוא נשאר בלתי חדיר. תגלית זו שגיליתי כשטיפלתי בתינוקות יחד עם הוריהם וכשהתבוננתי בעשרות סרטים משפחתיים של התינוקות שהפכו אח"כ לאוטיסטים שינתה לחלוטין את תפיסתי לגבי האוטיזם. משהו בתינוק מונע את ההנאה מהיותו אוביקט של מתן ערך פאלי זה. בהעברה, יכולתי גם להתנסות באופן אישי בסירוב של התינוק לעבור ניכור בתוך ההתפעלות שהפניתי כלפיו.

נחזור לצמה.

מה שנאמר עד כה מניח שתי "טעויות" בצמה:

הראשונה בקליעה הראשונה, בין הממשי והמדומה, היכן שהתינוק לא מאפשר למדומה לגבור על הממשי של השבירות האורגנית שלו ולעבור למקום של "הוד מעלתו".

13

ה"טעות" השניה שמתרחשת היא במישור של "מעמד המראה". תינוקות אלה לא מגלים שום ענין כשאימהותיהן מראות להם את דמותם במראה. גם כאן, יש חשיבות להתנסות בהעברה. האנליטיקאי אינו מצליח בכך יותר מהאם. עם תינוקות יותר גדולים, בני שנה בערך, אנו מצליחים להשיג עניין בדמות הווירטואלית אבל לא מדובר כאן ב"אני" של התינוק אלא באחר שהילד מחפש תוך שהוא מנסה לנתק את המראה מהקיר שעליו היא תלויה. זוהי התנסות מכמירת לב. אנו מוצאים עוד "טעות" בצמה בקליעה החמישית שבה המדומה של התרוממות הנפש ממה שנראה במראה לא יגבר על הממשי של חוסר הבשלות של התינוק.

14

עד כה שתי "טעויות" על הצמה אך כדי שהמדומה לא ייקלע עם שני המשלבים האחרים אנו זקוקים ל"טעות" "שלישית". לכך הפנה את תשומת ליבנו בצדק רב .Jean Brini

הודות לדרישה לוגית זו של מבנה הצמה, קיבלה התבוננות קלינית, שלא ייחסנו לה את חשיבותה המלאה, את מקומה הנדרש במבנה הכללי.

יש החמצה מיידית, בקליעה הראשונה שתואמת את המפגש בין הממשי והסמלי. אם ניתן לרגע זה את הערך שנתן לו פרויד כשלימד אותנו לא רק בפרויקט אלא גם ב"מעבר לעקרון ההנאה"[14], הרי שכבר מההתחלה, בחייו של הילד הקטן, יש לו צורך בנוכחות של האחר הסמוך שיגיע כדי להפחית את העוררות שמגיעה לא רק מבחוץ אלא גם מתוך האורגניזם של התינוק. זה לא רק הרעב שנחווה על ידי התינוק כעוררות בלתי נסבלת, אלא גם כאב יכול למלא את אותו תפקיד.

כך מזה יותר מעשור, אני מבחינה שבסיפור חייהם של הילדים האוטיסטים יש כמעט תמיד דיווח על כאבים משמעותיים כתוצאה מעודף חומציות בקיבה. אני מוצאת כמעט תמיד תמונה זו אצל תינוקות שמגיעים אלי שמסרבים ליצור קשר עם האחר ובאופן עקבי מסרבים ליצור קשר גם עם האנליטיקאי.

15

על הצמה, אנו רואים כאן שלוש "טעויות" שממוקמות באופן הבא: ב-1,ב-2 וב-5 שמייצרות "טעות" בקשירה באופן שמסלק את המדומה של הקשר משני המשלבים האחרים.

16

במאמר זה אנו לא מתייחסים לשאלת הטיפול. אבל אנו כבר יכולים לראות שטיפול ינסה למחוק את "הטעויות" לפני שהסגירה של הקשר תתקבע.

לגבי ה"טעות" הראשונה, אנו רגילים לעבוד עם רופאי משפחה שיכולים להציע תרופות שיפחיתו באופן ניכר את ה"ריפלוקס" (עליית חומצה מהקיבה). התרופה oméprazol סותרת החומצה, יכולה להיות לעזר רב בעבודתו של האנליטיקאי. התינוק, שכבר לא סובל מכאב יכול להיות יותר פנוי למהלכים הפאליים נרקיסיסטיים של האנליטיקאי שלו ושל אימו.

אבל זה לא המקום לדבר על כך.

אנו רואים כאן את שלוש ה"טעויות" ב-1ב-2 וב-5 שיוצרות החמצה של הקשר הבורומאי היכן שהמדומה לא נקשר לשני המשלבים האחרים, כמו אצל ג'ויס.

 הצמה אצל ג'ויס

ג'ויס, כפי שאמרנו, אינו אוטיסט. אם כך, כיצד נתייחס לשלושת ה"טעויות" שהתקיימו בצמה שלו?

הנה הנחה תאורטית קלינית שאינה נראית לנו אבסורדית:

שום דבר לא מוביל אותנו לחשוב שכתינוק ג'ויס סבל כבר מיום לידתו. לפיכך נכתוב ב-1 שכאן הדברים פעלו כהלכה, אימו מילאה את תפקידה והממשי של האורגניזם של התינוק היה יותר חשוב מאשר הסדר הסמלי של העולם. הכל מוביל אותנו להאמין שתינוק זה הפיק תועלת ממקום של "הוד  מעלתו התינוק" במבט של אימו.

17

אבל ב-3 הדברים מסובכים יותר: התינוק הזה לא הוכנס למיטתו על ידי אם ששמחה לפגוש את אביו. אנו יודעים שאביו היה אלכוהוליסט קשה. קרוב לוודאי שתינוק זה לא הכיר את הסמלי שגובר על המדומה.

הוא נשאר אוביקט של התענגות עבור אימו עד כדי כך שבריאותו הושפעה מכך. רופאי הילדים מכירים היטב בעייתיות זו אצל תינוקות שנמצאים בעוררות גבוהה מדי על ידי אימם שאינה עוזבת אותם עד כדי כך שהם מפתחים בעיות של שינה ועוד. כך, אנו מציעים לחשוב שקיימת "טעות" בהצטלבות השלישית.

18

אבל תינוק זה מכונן את "מעמד המראה" שבו אימו מתפעלת ממנו מאד.

את ה"טעות" השלישית קל לנו למצוא: עם האב שהיה לו, לסירוס האדיפלי כפי שפרויד כינה זאת או לכינון המטפורה האבהית כפי שקרא לכך לאקאן, אין הרבה סיכויים להתבסס. כלומר בנקודה 6 אין שום סיכוי שהסמלי יגבר על המדומה.

19

הקשר הלא בורומאי בין RSI

כאן ה-S  מוחלף על ידי הלא מודע[15].

20

כך, עם התאונות במסלולים השונים, האוטיסט הקטן וג'ויס מוצאים עצמם עם מדומה שלא נקשר עם שני המשלבים האחרים. זה מאד שכיח בקליניקה עם אוטיסטים ברמה גבוהה שיכולים לדבר, לשמוע מהם עד כמה החוקים שמושלים בעולם, בית הספר, המשפחה, יוצרים אצלם הקלה. הם לא מבקשים יותר מאשר לכפוף את עצמם אליהם, אבל עדיין צריך שהחוקים יהיו מאד ברורים כי האוטיסטים אינם יכולים להסיק בעצמם חוקים אלה מהיחסים המדומים אל האחר מכיוון שיחסים אלה אינם מתקיימים אצלם. החוקים הופכים להיות משונים כשהם מהוברים רק על הממשי. מכאן היכולות הטובות שלהם בשדות כמו המתמטיקה, מחשבים ופילולוגיה. בתחומים אלה הם יכולים להיות טובים מאיתנו ואכן אחד מהם המציא את רשת האינטרנט.

ומה לגבי פסיכוזות הילדות?

כאשר הסמלי לא נקשר עם המדומה והממשי

 יש משהו שהפסיכוטים חולקים עם ג'ויס: "המטפורה של שם האב" לא נוסדה אצלם. אבל בשונה מהאחרון אין זה המדומה שנותר מנותק מהמשלבים האחרים אלא הסמלי.

אל מה אנו יכולים להתייחס כאל תקלה בצמה שיכולה ליצור החמצה זו? אין לי את היכולת להתייחס לפסיכוזות אצל מבוגרים. אנסה כאן לפתח כיוון מחשבה על מה שנקרא בדרך כלל פסיכוזות ילדות. אנו יודעים שב- DSM 5 ההתיחסות אליהן היא בתוך הספקטרום האוטיסטי מ"לא ספציפיות" עד אוטיזם.

הערבוב הזה נראה לנו מזיק ויתרה מכך, התאוריה של הטכניקה של הטיפול במטופלים אלה אינה אותה טכניקה אך בעיקר מפני שהתקלות על הצמה אינן אותן תקלות.

ברור שיש צורות שונות של פסיכוזה אצל ילדים וכאן  נתייחס רק לשתיים וזאת על מנת להשוות אותם לתקלות שמתרחשות בצמה של תינוק שמתחיל אוטיזם. נביא בחשבון את שני העולמות המפרידים ביניהם. את זה גם ה-DSM 5 וחלק מהלאקאניאנים שלא מכירים טופולוגיה אינם עושים. הם כל כך תפוסים בשיום הפסיכיאטרי של נוירוזה, פסיכוזה ופרברסיה, שלאקאן אמנם השתמש בהם אך לא הצליח לקדם זאת. מכיון שאינם מצליחים למקם את הילדים האוטיסטים בנוירוזה או בפרברסיה, הם ממקמים אותם בפסיכוזה. בשל כך הם עושים בדיוק אותו דבר כמו ה- DSM 5 ומה שכתוב בו.

כולם שכחו, או שלא קראו, את הקשיים שבהם נתקל לאקאן עם ג'ויס ובשמחה שלו כשמצא אפשרות מיון חדשה באפליקציה של הקשר הבורומאי בקליניקה.

ההחמצות האפשריות בצמה שעלולות להוביל לפסיכוזת ילדות

כאמור נציג כאן רק שני מקרים שבהם יש סילוק של הסמלי מהקשר הבורומאי.

בשני המקרים, מדובר במחשבה שיש שתי "טעויות" קבועות במקרה זה: הבלתי אפשריות של המטפורה האבהית ב-6 והבלתי אפשריות עבור האם (או ממלא המקום שלה) ללמד את התינוק שיש מקום פאלי שאליו האם מתייחסת כשהיא מכניסה את התינוק הקטן שלה למיטה שלו.

זוהי הקליניקה השגורה אצל אמהות מכורות לסמים או אמהות מאד צעירות שאין להן סביבה מארגנת.

אבל אנו יודעים שצריכות להיות שלוש "טעויות". נתייחס כאן לשתי צורות של הטעות ה"שלישית" הזו:

21

במקרה הראשון, "מעמד המראה" לא הצליח להתבסס למרות התרשים שלפיו נראה כי התינוק מקבל את ההתפעלות שאימו מפנה אליו. יש לנו 3 "טעויות" : ב-3, ב-5, וב-6.

קיים עוד מקרה אפשרי ובו תהיה תמיד "טעות" ב-3, כלומר כאשר התינוק נשאר אובייקט התענגות בלעדי עבור מי שממלא את מקום האם מבלי שמישהו יעצור זאת. יש תמיד "טעות" ב-6 מכיון שהמטפורה האבהית לא יכולה למלא את תפקידה אבל מעמד מראה מוזר יכול היה בכל זאת להיווצר וזאת למרות שברגע הראשון לא היה אפשרי שיהיה "הוד מעלתו התינוק".

22

אלו שני מקרים של אופנים אפשריים שניתן לחשוב עליהם ויכולים להיות גם אחרים. מטרת מאמר זה היא להראות שמדובר בקשר שונה לגמרי מהקשר שבאוטיזם, קשר שדורש התיחסות מיוחדת.

מה שמקסים אותנו בתאוריה של הקשרים, אם אנו משתמשים בה בקליניקה, זה שהיא יכולה לשמש אותנו באופן ענייני יותר מהDSM5  שגם המיון הפרה-לאקאניאני של נוירוזה פסיכוזה ופרברסיה לא הצליח ליצור בעיקר עבור הפסיכוזה ordinaire , שהיא מעין אחות משונה של ה DSM5.

 

תרגום מצרפתית: דפנה בן זקן

עריכה לשונית : עידן אורן

 

[1] מארי כריסטין לזניק, פסיכואנליטיקאית, חברה ב-ALI

[2] . J. Lacan, Le sinthome, Paris , Le Seuil, 2005

[3] J. Lacan, ibid תרגום חופשי לעברית

[4] ראשי תיבות של Troubles envahissants du développement, בעיות התפתחות חמורות (קטגוריה ב- DSM IV)

[5] . Vorcaro Angela: Estudos lacanianos Topologia da formação do inconsciente: o efeito sujeito. Thèse de doctorat non publiée en français

[6] . J. Lacan, Le Seminaire, Livre XXI (1963-1974). Les non-dupes errent, inedit

[7] . Freud, Esquisse d'une psychologie scientifique, nouvelle traduction bilingue, Toulouse, Eres 2011

[8]. J. Lacan, Le Seminaire, Livre I (1953-1954). Les ecrits techniques de Freud, Paris, Le Seuil, 1975.

[9] במשך 10 שנים מ 1983-1993 קיימתי  ב ALI   סמינר על פסיכואנליזה עם ילדים  עם Gabriel Balbo, Jean Berges  ו- Oushang Gilluardi. עם Balbo חיפשנו בטקסטים של פרויד ושל לאקאן התיחסויות להיווצרות הסוביקט. הסכימה האופטית של Bouasse נראתה לנו כהדגמה של כינון הנרקיסיזם אצל התינוק.

מושג זה מגיע ממנו. . J de Ajurriaguerra  עבדו עם פרופסורJean Bergès  ו-André Bullinger.[10]

 

[11] Nagy E. : **

[12] J. Lacan, Le Seminaire, Livre XIV (1966-1967) L'angoisse, inedit

 

[13] . בגוגל לא טועים כשהם מעסיקים מהנדסים מבריקים, שיכולים להיות אוטיסטים, במשרות של יצירה של טכנולוגיות חדשות.

[14] S. Freud, "Au-dela du principe du plaisir", dans "Essais de psychanalyse", Paris, Payot, coll. "Petite bibliothequw", 1971, p. 14-27.

[15] . J. Lacan, Le sinthome, op. cit