בית   מי אנחנו  לימודים  מאמרים  קישורים

 

                                  English אנגלית   Español ספרדית   Hebrew עברית

 

תקצירים - תקצירים של הרצאות שנתנו במסגרת פורום ת"א. מאמרים - פרסומים ומצגות בחסות פורום ת"א. כתיבה באחריות אישית - מפרי עטם של חברי ומשתתפי הפורום בנושאים קליניים, תיאורטיים, ויצירתיים. שיח תרבות - מאמרים העוסקים בהבנת תהליכים בתרבות מזווית פסיכואנליטית. 

תקצירים - תקצירים של הרצאות שנתנו במסגרת פורום ת"א.

לחץ כאן לסיכום של סמינר RSI ע"י יהודה ישראלי

לחץ כאן לסיכום של המאמר "הפוזיציה של הלא מודע" ע"י בינה ברגמן וברטי גלאובך דרך המתמות של סיבוני.

לחץ כאן לסיכום בנושא הלא מודע וההזדהות, סיכום מתוך "עמדת הלא מודע", "סמינר ההזדהות - 9", ו-"טופולוגיה וזמן" של לאקאן. מאת סוזי רויזין.

לחץ כאן לסיכום של המתמות של לאקאן שנאספו ע"י סיבוני ורוכזו ע"י ברטי. חלק זה בסיכומו של ברטי מרכז את הנושאים השונים שהופיעו בסמינר 10 המועקה.

לחץ כאן לסיכום של המתמות של לאקאן שנאספו ע"י סיבוני ורוכזו ע"י ברטי. חלק זה בסיכומו של ברטי מציב בטבלה אחת את תהליכי היווצרות הסובייקט במפגש עם האחר הגדול, המתמות והנוסחאות האלגבריות הרלוונטיות לכול אספקט של חלוקת הסובייקט, ובעיקר ביחס למושגים המרכזיים: איווי, התענגות, ומועקה.

לחץ כאן לתקצירים נוספים

 

 

 

הרצאה לפורום ת"א של השדה הלאקאניאני

סיכום סמינר RSI  

יהודה ישראלי

מבוא

לאקאן, כמו פרויד, חיפש את ההנחות הסמויות שבבסיס הנפש, את התגליות הקופרניקאיות שמראות עד כמה שגינו בנרציסיזם שהנחנו כמובן מאיליו. לאקאן ניסח את שלושת המשלבים מנקודת מוצא זו: עד כמה אנחנו כאנליזנטים, כבני אדם בעלי נפש וסמפטומים, איננו אדונים בבית שלנו. את הכוחות והחוקים הפועלים עלינו הוא המשיג כדמיוני, סמלי וממשי.

הדמיוני כמשלב שאנו תפוסים בו בהזדהויות. אנליזה מעירה את הסובייקט ומפרידה אותו מהאגו.

הסמלי כחוקיות של הלא מודע הקובעת את גורל הסובייקט החל מהמודחק הפרימרי ואין לנו אלא לקבל את מקומנו במבנה.

ההתענגות הממשית בלתי נגישה, מונחת כבסיס גם אם לא ניתן לנסח אותו.

בסמינר 22 לאקאן מחפש את הקשר בין המשלבים כבסיס עוד יותר סמוי מהוראתו עד נקודה זאת.

הוא מבקר את היחס המהותני של פרויד שהניח "מציאות פסיכית" כתשתית להוויה ואפילו לתסביך האדיפוס הוא קורא מיתוס.

בסמינר 22 לאקאן משתמש בבורומאיות כשורש בסיסי יותר, המשגה קרובה יותר לאי מהות שבבסיס ההוויה. בהמשך לשימוש בגופים טופולוגיים כדי לזקק את הסמלי מהדמיוני, הוא חוקר את הקשר הבורומאי ומחלץ מהאפשרויות הגלומות בו אמירות אודות תשתית ההוויה.

המשלבים

על השונות בין המשלבים הוא דיבר בסמינרים הקודמים. כאן הוא מציין את הדמיון ביניהם: עצם המשגתם כלולאות זהות מבחינה טופולוגית כטורוס, התלות של כול אחד מהם בקשר שבין השניים האחרים כדי להתקיים בבורומאיות, והעובדה שללא סימני צבע לא ניתן לתת לאחד מהם קדימות.

הם דומים במובן שיש להם מובן ושונים במובן שיש להם מובן שונה. כמו מספרים שיש להם ערך שונה אך המשותף להם הוא שהם יחידות מנייה.

החלוקה למשלבים מופיעה בשלוש צורות. האחת המוכרת לנו מסמינרים קודמים – כול לולאה מייצגת משלב. החידוש בסמינר זה הוא שכול אחת מהלולאות מושתתת על שלושת המשלבים, ולבורומאיות עצמה יש את שלושת האספקטים.

התענגויות ובסיסי קיום

מימד האמירה: לא ניתן לנתק את המתמות או הגופים הטופולוגיים מהדיבור עליהם ואת הסובייקט מהדיבור. הסובייקט מופיעה במימד האמירה dit-mention

מימד האמירה מופיע בקשר הבורומאי כהשטחה – משהו שבין דו לתלת מימד

ההשטחה חיונית משום שאין ביכולתינו להתגבר על החולשה הדמיונית ולתפוס את הבורומאיות.

ניוטון התגבר על המגבלה הדמיונית ובמקום ליחס אנימה לעצמים הוא הלביש עליהם חוקים (סמלי טהור) ומיצה זאת באות F. האובייקטים של ניוטון הם לא החפצים הדמיוניים אלא האותיות הסמליות.

ההשטחה היא דמיוניות הכרחית.

ההשטחה היא כתיבה שתומכת בממשי.

הדבר החומק בחוסר היכולת להחזיק את הבורומאיות הוא המודחק הפרימרי שבעקבותיו מגיעה האמירה – לכן הקשר המושטח מקביל למימד אמירה או לאקט השיום.

ההשטחה היא הפאלוס שמחליף את א'.

ההשטחה היא כמו הבבואה השטוחה במראה.

ההשטחה שמאפשרת חיתוכים של התענגויות גם מאפשרת לעיגול בודד להיות בעל הבדל בין פנים לחוץ. בטורוס המוחשי, התלת-ממדי אין את ההבדל הזה.

במימד האמירה ניתן להתחיל לומר דברים נוספים שמופיעים בחיתוכים בין הלולאות

 

 

מובן

המובן בין הדמיוני לסמלי, החל מהגוף שאין לו מובן אם אין לו דמות.

המובן של הממשי, של הדמיוני, ושל הסמלי, הוא כבר אופרציה דמיונית-סמלית.

הטיפשות היא בלא לזהות שזו פבריקציה.

המובן מתקיימבחוץ לממשי. כדי לדבר צריך להיות הדבר שלא ניתן לדבר עליו. המודחק הפרימרי מייסד את הלא מודע.

המכנה המשותף בין המשלבים הוא דמיוני כי כולם עיגולים.

המכנה המשותף שלכול אחד מהם יש יחס לשני האחרים הוא המובן.

X זה Y זה נוסחת המובן. נוסחה סמלית ואקויולנטיות דמיונית. אפלטון חיבר שם עם דמות (מובן סמלי דמיוני) על מנת להצביע על הממשי. ההקבלה "חיות מדברות" היא מובן (תגובה להתענגות העודפת של הייחודיות)

הפירוש האנליטי הוא על המובן. הפירוש יוצר אפקט הקסמה מהחיתוך בין הדמיוני לסמלי כמו בפענוח הרבוס בחלום.

 

התענגות האחר

התענגות האחר נותרת בלתי נגישה. הנסיון להתאחד בחיבוק מוביל לפיצוח עצמות (בסמינר האתיקה היופי מהווה גבול כזה שמעבר לו יש הרס ובין היופי להרס קיימת המועקה).

המועקה של אברהם היא סביב סירובו של אלוהים להיות אחר מתענג. אעשה לגוי גדול – שולח אותו להתענגות הפאלית. הגבר נדון לשאת את הפאלוס שמפריד אותו מהתענגות האחר הגדול.

כמו החור, התענגות האחר לא קיימת. אין יחס מיני. האישה לא קיימת. אין ערבות להתענגות האחר כך שאין ערבות להתענגות על התענגות האחר. יש חור במקום ערבות.

מה שנשאר מההתענגות האחרת היא ההתענגות על הגוף של האחר. – המין האחר. מה שמחליף את ההתענגות שאינה קיימת הוא המסמן של החסר באחר.

התענגות פאלית

בין הסמלי לממשי – גרף האיווי מראה את המפגש של הדלתא הממשי עם שרשרת המסמנים הסמלית בשתי נקודות. לאקאן: כדי לצאת מהאדיפוס יש למקם את הממשי מעל הסמלי בשתי נקודות. (שורש ההתענגות החבוי במעטפת הסמלית של הסמפטום).

המפגש בין המשלבים SR הוא התנועה הרטרואקטיבית של גרף האיווי. העליונות של הממשי על הסמלי היא ב- patheme of the body  כאפקט של המסמן.

החלק שאינו ניתן לצמצום הוא האבסטרקט שאינו ניתן לייצוג. זה נותר מחוץ לאחד.

 

 

 

המובן מקיים את הממשי מבחוץ כבלתי אפשרי, כא-מובן, כמובן של א-מובן.

ההתענגות הפאלית מקיימת את הדמיוני מבחוץ. (המעבר הבינרי פורט-דא אינו מתיישב עם הקונסיסטנטיות הדמיונית. יש קושי לקבל את תורת הקוונטים משום שהאלקטרון קופץ אורביט מבלי לעבור את הדרך). ההתענגות של האחר מוציאה את הסמלי מבחוץ משום שאין אחר לאחר. התענגות האחר מקבילה למסמן של החסר באחר שמקביל לאי קיומו של האחר של האחר. מכאן שהתענגות האחר מסמנת את חוסר הבסיס של הסמלי.

להיסטוריה יש לה נקודת התחלה של סירוס. מיתוסי בריאה מתחילים ממשבר המסמן את המעבר הפאלי מאין ליש. זוהי התענגות פאלית (בניגוד להתענגות האחר) שיש לה ערבות וגם גבול. בהתענגות הפאלית המוצא מן הכלל הוא הפאלוס או בפסיכוזה האב. "האישה" מבודדת עבור הגבר כסמפטום. כלפי הילד האב הכי גרוע הוא גילום החוק שאינו מאפשר קיומבחוץ.

שלוש התענגויות מקבילות לשלוש הזדהויות.

התענגות האחר: הזדהות עם הייצוג הדמיוני של האחר הממשי. זוהי דמות האחר שעם האיווי שלו מזדהים בהיסטריה (אשת הקצב מזדהה עם איווי בעלה ביחס לחברה, ברוך שעשני כרצונו)

התענגות פאלית: הזדהות עם הייצוג הסמלי של האחר הממשי. הזדהות עם האחר באמצעות תו אונרי. (שלא עשני אישה). מה שקיים מבחוץ הוא הדמיוני ולכן התו האונרי נותן קונסיסטנטיות (כמו בדוגמא של הטריסיקל)

התענגות על האי-מובן. הזדהות עם הממשי של האחר הממשי. זאת הזדהות עם השם. הזדהות דרך רכישת שם האב (ג'ויס, ברוך הוא וברוך שמו. זאת אהבה במובן של הבדל מוחלט – אהבה בתנאי של בורומאיות, שם האב, חסרונו של היחס המיני).

הסובייקט לוקח את העובדה שהוא מדבר כתו אונרי של הזדהות עם האחר הגדול המדבר ואת דבריו הוא לוקח כמאמין לו – מאמין בו, יש התענגות של אחר עליו. זאת טעות. האדם הוא היחידי שמדבר כך שהקונסיסטנטיות, קיום והחור שהוא מושתת עליהם מושתתים לא על אחר גדול אלא על האופרציה של שיום (שם האב).

הלא מודע הוא ממשי עד כמה שהממשות של היצור האנושי הוא הדיבור.

הגוף הממשי נתמך בקונסיסטנטיות הדמיונית  ובחור הסמלי

עכבה סמפטום ומועקה

 

עכבה

פלישת הדמיוני לסמלי

הדמות הדמיונית כולאת את הסובייקט ומעכבת אותו כמו בבישנות

סמפטום

פלישת הסמלי לממשי

הסמפטום ששורשיו סמליים פולש לממשי כמו בקונוורסיה היסטרית. כך מביאים לממשות ע"י שם (לכן אצל ג'ויס סינטום=שם)

 

להאמין לסמפטום, להאמין בסימפטום (הנפשה – סובייקטיביזציה) בניגוד להזדהות עם הסמפטום. האמונה הזו ב/ל- היא בידודו כעוגן תוקף.

מועקה

פלישת הממשי לדמיוני

הממשי פולש לדמיוני כמו ההתענגות שאינה הולמת את התדמית

וריאציות על הקשר הבורומאי

הבורומאיות קוראת תגר על המודל היוקלידי משום שנקודת הקשר אינה לוקלית, היא הקשר כולו.

הקשר הבורומאי מקביל לגוף ללא פאלוס כנקודת עיגון. העדרותו של הפאלוס הוא נקודת החיבור – אהבה מושתתת על היעדר היחס המיני.

האזורים הארוגנים, כמו המספרים, קיימים בזכות ההיעדר. המספר הראשון 0 הוא קבוצה ריקה.

הקשר הבסיסי מקיים:

קונסיסטנטיות (במשלב התכונה הדמיונית של סגירתו, ובבורומאיות בחיכוך של הידוק הקשר)

אקסיסטנס (הנגדה בין פנים וחוץ של כול עיגול וההבדל בין העיגולים או בין כול תחום הנבדל מתחום אחר)

וחור (שבתוך כול לולאה ובמקום של הפטיט א במרכז הקשר) 

בדיסקורס האנליטי צורתו של החור הוא האיסור על גילוי עריות.

צורתו הפרוידיאנית המיתית הוא תסביך אדיפוס. צורתו הלאקאניאנית הטופולוגית הוא האב כשם.

קשר הטריסקל, סמל פאלי שמשמש כמגן בפשר החלומות, כמו שלשות הקוים האינסופיים, מקיים קונסיסטנטיות בלבד.

 

 

 

יש הקבלה בין אי היכולת לשאת את הקשר בחשיבה לבין אי היכולת לשאת את הקו האינסופי.

סגירת הקו ללולאה כמו שיטוח הקשר הם אופרציות דמיוניות הכרחיות.

הקו האינסופי והעיגול שונים בשארית שנותרת מחיתוכם. העיגול מותיר קו אחד סופי. הקו האינסופי מותיר שני קוים אינסופיים לכיוון אחד. העיגול הוא דמיוני ולכן מתפרק לכלום. האניסופי אינו דמיוני ולכן לא נכחד בחיתוך.

 האין-סוף מקביל לההתענגות שחורגת מדמות המראה, המודחק הפרימרי, האחד הבודד ללא שרשרת, האות ללא קונטקסט. הוא מופיע בכיסוי איברי המין אצל ילדים המתבוננים במראה.

החשיבה לא משתחררת מהדמיוני של הגוף ולכן קשה לנו לזהות את הצלב בעיגול כבורומאי. מה שחורג ממה שטבעי לנו חורג מהדמיוני.

 

 

אם הקווים R I נפגשים באינסוף הם עלולים להתחבר כשרשרת ולבטל את הבורומאיות.

בקשר הפסיכוטי המשלבים אינם בקיום אחד ביחס לשני מכיוון שהם רציפים.

קשר רציף חלקית. שתי לולאות ואחת מהן עם שתי אזניים. הקושי לחשוב טופולוגית ללא דמיוניות גיאומטרית מראה שיש כאן מודחק פרימרי. החשיבה נוצרת כחיפוש אחר המודחק פרימרית. הקשרים הרצופים הם פלסטר גיאומטרי כעזר חשיבה מוטעה = פרנואידי. יש בו רציפות סמלי-דמיוני

 

אך אפילו הפרנויה לא מצליחה ליצור את היחס המיני. שרבר לא הצליח להיות אשתו של האל ולכן לא הצליח לתקף את קיומו של האל.

קשר של 4 לולאות מייצג את הבורומאיות כאחת הלולאות, הכרחית בפסיכוזה וספלמנטרית בניורוזה, ובכול מקרה חשובה מבחינה פרקטית.

לקרטל יש לפחות 3  +1 שמשמש כחור, כשם אב ונותן קונסיסטנטיות של קבוצה (להפחית תופעות דמיוניות). זהו האב הקדמון שחסרונו מייסד קבוצה.

הבלתי אפשריות של הבורומאיות מתבטאת בעובדה שהמספר של הממשי כבסיס הוא לא אפס או אחד אלא שלוש. רק השלישי מפריד את ילדאימא לאחד ושני ונותן לילד שם = ממשות.

קשר של יותר מ4 אינו מחדש דבר.

 כול אחד מהמשלבים בתוך כול משלב אחר (הסמלי של הדמיוני וכו)

מאחר והמשלבים מופיעים גם כאספקטים בבורומאיות וגם כעיגולים, ניתן להציב אותם בטבלה של 3X3

 

חור

קונסיסטנטיות

קיומבחוץ

סמלי

המילה הורגת את הדבר ומקיימת את הסובייקט

 

המודחק הפרימרי מותיר חור שבו מתמקם הסמלי

 

השפה לא סותמת את החור ביחס המיני אלא היא נובעת ממנו.

הבורומאיות כהמשגה, כעיקרון בעל אינסוף מופעים.

הבינאר הבסיסי הוא מבנה שמקיים שני אלמנטים המקיימימבחוץ אחד את השני.

דמיוני

בקשר הבורומאי, החור לא נתפס אלא בהשטחה

הדמיוני מצמצם ומאלץ זהות וסגירת גשטלט

 

הקונסיסטנטיות של העיגול בהשוואה לאינסוף היא דמיונית. היא המכנה המשותף בין המשלבים.

 

ההשטחה של הקשר הבורומאי מאפשר אחיזה בורסיה הדמיונית. ההשטחה כמעין פאליזציה. בעצם ההשטחה היא על קנבס עשוי חוטים וקשרים.

wearing down to the thread

 

הרעיון שאין בסיס זולת הבורומאיות הוא הרעיון שאין יחס מיני, אין רפרנט לקשר הבורומאי. לאקאן משתמש בדימוי של קנווס כרקע, שאף הוא עשוי מקשרים.

 

עצם הפרדה בין פנים לחוץ היא דמיונית. ללא הדמיוני לא ניתן הייה לקיים מבחוץ

ממשי

האופרציה הפאלית עושה חור בממשי – גורעת מההתענגות

 

בממשי כקיימבחוץ זה לא רק ביחס למובן ((SI

אלא ביחס לשבר שהוא החור

המוחשיות של החבל הלא מושטח היא קונסיסטנטיות ממשית. ניתן להישען על החבל במובן שהוא קשור למשהו. (נקיטת חפץ)

 

הממשי כקיימבחוץ לקונסיסטנטיות הדמיונית

 

הפאלוס הדמיוני נותן קונסיסטנטיות לפטיט א הממשי ומביא אותו לתת אפקט ממשי

 

למספרים יש קונסיסטנטיות שגובלת בממשי. (שארית של חרוזי חישוב, משכון וכו)

מחוץ לכול מובן, מתקיים בדיעבד כאבוד בעקבות המובן. ה"גזם" שנופל כשקוטמים את המובן

 

הממשי כידע. שם האב הוא האל שבלעדיו עצמים לא היו יודעים את המרחק ביניהם.

 שם האב

noumena האובייקט כפי שהוא מעבר לתפיסה. phenomena התפיסה המייצגת את האובייקט.

מעצם היותו קיים מבחוץ לתפיסה, האובייקט מתקיים כתוצאה של האופרציה "קיומבחוץ" כממשית.

לתפיסה אין יכולת להפריד את הנתפס מהדבר (לדמיוני אין את היכולת להפריד את הדמיוני מהממשי). לשם כך נדרשת האמירה. רק במסגרת האמירה "התפיסה והדבר אינם אחד" הם אומנם שונים (הסמלי מחבר ומפריד בין הדמיוני לסמלי). החור מאפשר אופרציה סמלית של אמירה. האמירה מבדילה בין הקונסיסטנטיות הדמיונית של הנתפס לבין קיומו של הדבר מבחוץ לתפיסה כממשי. הדבר כשלעצמו שאיננו הוא החור שמייסד את הסמלי וחוזר חלילה.

לא ניתן לתפוס את החור בלב הטורוס. רק הייצוג הדמיוני שלו הוא בר אחיזה.

לבורומאיות הטהורה אין המחשה אלא בפירוק ולכן נדרשת טבעת רביעית. שם האב כפונקציה רביעית לא הכרחית תיאורתית (פרח הסמלי ומרומז בריבוי שמות האב)  אך הכרחית מעשית, אחרת אנחנו טועים באי-תמימות. עצם האידיאולוגיה של הרידוקציה היא דמיונית.

קירקגור כמו ג'ויס, המציאו שם אב בחור שנותר מהעדרו של האב.

RSI הן אותיות. ממשי דמיוני סמלי הם שמות שנותנים להם ממשות.

האל התנכ"י שנתן תוקף לאדם לתת שמות לחיות הוא האב המשיים או שם האב.

אחד משמות האב הוא "האישה" שלא קיימת אלא בדיסקורס שלא יהיה מראית. מתפקידה לסרס וליצור איווי. העובדה שהיא, כמו הפאלוס הדמיוני, לא קיימת, הוא בסיס לקומדיה. האישה כמו אשת הקצב מסרבת להיות הפאלוס או בעלת הפאלוס. העדר הפאלוס הוא החור שנותן לה קונסיסטנטיות.

צריך אחר של אחר כדי שלאחר יהיה חור. האל אם כך הוא האחר של האחר אישה, מה שמאפשר לה להיות בעלת חור עבור הגבר. (סיפוק האישה החסרה ע"י הגבר האובססיבי הוא פרוייקט שנותן לו שזירת משלבים. הקריטריון הבלתי אפשרי של סיפוקה מגיע מהאל – האחר של האחר.) זה אחד האופנים שבהן הקשר גבר-אישה מבוסס על "אין יחס מיני".

לאב הקדמון אין חור כך שהוא לא יכול לשמש כטבעת רביעית. לעומת זאת העדרו עושה את העבודה – אשמה, חוק, איווי, קטגוריות טוטמיות, סדר סמלי, מציאות.

 

 

 

סיכום של המאמר "הפוזיציה של הלא מודע" ע"י בינה ברגמן וברטי גלאובך דרך המתמות של סיבוני.

                                                                                           ינואר 2008

Position of the Unconscious

"פוזיציה של הלא - מודע "

Remarks made at the 1960 Bonneval colloquium

Rewritten in 1964 – Jacques Lacan

  

מצ"ב מתמות, שחלץ Siboni מהטקסט הנ"ל של לאקאן, וניתן למצאן במדויק בתוך הטקסט מ- 1964.

תודה לאדם טננבאום, שסייע לתת להן עיצוב עברי ופסיכואנליטי.

 

 למה מתמה?

המונח מתמה matheme-  הוא ניאולוגיזם שלאקאן גוזר מן המלה מתמטיקה, כפי הנראה באנלוגיה למונח שטבע קלוד לוי-שטראוס  - mytheme לציין את הרכיבים הבסיסיים של מערכות מיתולוגיות.

המתמות הן חלק מן האלגברה הלאקניאנית.

הגם שלאקאן אינו משתמש במונח זה לפני שנות ה- 70, שתי הנוסחאות אליהן מתייחסים כמתמות נוסחו  ב- 1957,  ונוצרו לציין נקודות  בגרף האיווי :

1.המתימה של האיווי   

2.המתימה של הפנטזמה

לאקאן טוען שהמתמות "אינן מסמנים טרנסצדנטיים , הן אינדקסים של משמעות מוחלטת. וכי נוצרו כדי לאפשר מאה ואחת קריאות שונות, ריבוי שהנו קביל כל עוד מה שנאמר נותר אחוז באלגברה שלהן". (בכתבים).

אם כן, הן בנויות כך שיתנגדו לכל ניסיון לצמצם אותן למשמעות אחת ויחידה וימנעו מן הקורא הבנה אינטואיטיבית או מדומה של המושגים הפסיכואנליטיים.

המתמות לא נוצרו כדי שיבינו אותן בהכרח, אלא כדי שישתמשו בהן. ברוח השימושיות של וויטגנשטין.  בדרך זו הן מהוות גרעין פורמלי של התיאוריה הפסיכואנליטית

שניתן למוסרו בשלמותו.

בסמינר 20, בפרק "מן הבארוק" מתייחס לאקאן  לסוגיית "המדע החדש שהוא שלנו",

ומנסח את נקודת המוצא – "אנו יוצאים ממה שנותן לנו השיח האנליטי, כלומר מהלא מודע",  וממשיך –"לפיכך אלטש תחילה כמה נוסחאות מתומצתות בנוגע למקומו של

 הלא מודע ביחס למדע המסורתי." (שהוגדר על ידי אריסטו).

ומצהיר בהמשך: "אתחיל בנוסחאות הקשות שלי, שלפחות אני מניח שהן ככאלה –

הלא מודע, אין זה אומר שההוויה חושבת... הלא מודע הנו שההוויה, תוך כדי דיבור

מתענגת, ואוסיף, ולא תרצה לדעת על כך עוד. אוסיף שזה רוצה לומר – לא לדעת

על כך כלל." בהמשך הפרק, דן לאקאן  בחידושו במונח מבנה-  "מבנה המחשבה

 נשען על שפה, וכי זו שקוראים לה שפה נושאת בחובה התמדה משמעותית, את זה

רואים כשמשווים את תפקודה לסימנים המכונים מתמטיים, מתמות, ורק בשל עובדה

זו הם נמסרים במלואם .אין יודעים כלל מה הם רוצים לומר,אך הם נמסרים.

  אף על פי כן, אין הם נמסרים אלא באמצעות השפה, וזה מה שעושה את כל

העניין צולע".   (סמינר 20, 136)

 

בדעתי להציע כאן, התבוננות על הבסיס המיתי של המתמות , בצד הבסיס המתמטי. במאמרו "הפוזיציה של הלא מודע",מציב לאקאן את התרומה להיווצרות  מיתוס משלו על הליבידו- למשל,  המתמה- "הליבידו הוא אורגן לא ממשי". (31047)

או- "הלאמילה מייצגת אותו חלק של החיים שיש להיפרד ממנו, לאבד אותו על מנת ליצור אותו בדרכי המין" (31050)

וגם– "הליבידו הוא אותה לאמילה, אשר מובילה את הווית האורגניזם לסיפו ההולך הרחק מגופו". (31052)

מעבר לתרומה למיתוס על הליבידו, לאקאן אינו נרתע לראות במיתוס דבר מה, שנותן צורה לממשי.  (כלומר, זה לא דימיוני)

הדחפים הם המיתוסים שלנו, דווקא הם יוצרים את הממשי.

 

איך ניגש ללא-מודע?

 

לא - מודע

פרויד מבחין בין שני שימושים למונח-

1-   כשם תואר, המתייחס בפשטות לתהליכים נפשיים שאינם עומדים במוקד תשומת הלב המודעת ברגע נתון.

2-    כשם עצםdas Unbewuste – תחת מונח זה נמצא את 2 הטופיקות של פרויד.

המודל הטופוגרפי- לפיו הנפש מחולקת ל3 מערכות: המודע, הסמוך למודע והלא מודע.

המודל הסטרוקטורלי – 3 רשויות" האני, העל –אני והסתמי. במודל זה, אף רשות אינה זהה ללא מודע, שכן אפילו לאני ולעל-אני יש חלקים לא מודעים.

בטופיקה הראשונה, המערכת הלא מודעת היא מה שנותק בצורה חדה מן המודעות באמצעות הדחקה.

 

רק בשנות ה- 50, עם חזרתו של לאקאן לפרויד, מופיע המונח כשם עצם, והוא מדגיש את המקוריות של פרויד. לאקאן טוען, שמושג  הלא מודע הובן באופן שגוי על ידי תלמידי פרויד, שצמצמו אותו ל"משכנם של היצרים ותו לא".

ל. טוען שהלא מודע בראש ובראשונה הוא לשוני. ( "לא ראשוני ולא אינסטקטיבי"). והנוסחה המפורסמת שלו – "הלא מודע מובנה כשפה". 3S, 167

את הניתוח שלו ללא מודע במונחים של מבנה סינכרוני, משלים הרעיון בסמינר 11, לפיו הלא מודע נפתח ונסגר בפעימה טמפורלית.

ל. עצמו מסייג את הגישה הלשונית שלו, באומרו כי הנימוק לכך שהלא מודע מובנה כשפה הוא " שאנו תופסים את הלא מודע רק בסופו של דבר, כאשר הוא מוסבר, באותו חלק שלו הבא לדי ביטוי באמצעות העברה למילים" (סמינר 7).

בטקסט שלפנינו, מתמה מס. 31016 ,ו- 310117 נותנות לכך הבהרה נוספת.

 

ל. מתאר את הלא מודע גם כשיח: "הלא מודע הוא השיח של האחר" את הנוסחה האניגמטית הזו, שהפכה לאחת המתמות המפורסמות של לאקאן, ניתן להבין באופנים שונים.

המובן החשוב אולי הוא "שיש לראות בלא מודע את ההשפעות של הדיבור על הסובייקט" סמינר 11.

ליתר דיוק, הלא מודע הוא השפעותיו של המסמן על הסובייקט, שכן המסמן הוא מה שמודחק ומה שחוזר בתצורות  של הלא מודע – סימפטומים, בדיחות, מעידות, חלומות וכדומה.

מתמה 31001, 31002, 31004, 31005 31006, 31007.

כל ההתייחסות לשפה, לדיבור, לשיח ולמסמנים, ממקמות את הלא מודע  בבירור

 בסדר הסמלי.

הלא מודע הוא, ההיקבעות של הסובייקט על ידי הסדר הסמלי.

 

הלא מודע איננו פנימי: נהפוך הוא, מכוון שהדיבור והשפה הם תופעות בין-סובייקטיביות, הלא מודע הוא "טרנס-אינדיבידואלי" אומר ל. בכתבים, הלא מודע הוא כביכול "בחוץ". חיצוניות זו של הסמלי ביחס לאדם היא עצם הרעיון של הלא מודע". אם הלא מודע נראה פנימי, הרי זה בהשפעתו של הדמיוני, שחוסם את היחסים בין הסובייקט לבין הAחר והופך את המסר של הAחר.

"הלא-מודע אינו מותיר אף אחת מפעולותינו מחוץ לשדה השפעתו.

" חוקי הלא-מודע, שהם חוקי החזרה והאיווי, מצויים בכל המבנה עצמו.

 הלא-מודע אינו ניתן לצמצום, כך שמטרת האנליזה אינה יכולה להיות הפיכת הלא מודע למודע, כפי שתורגם בטעות פרויד  ב"מתמה" שלו:

Woe es war, soll Ich werden".

 

המשגות נוספות של הלא-מודע בנוסף על המטפורות הלשוניות – שיח, דיבור , שפה, ממשיג לאקאן -

זיכרון – הלא-מודע הוא גם זיכרון, במובן של ההיסטוריה הסמלית של המסמנים שקבעו את הסובייקט במהלך חייו – "מה שאנו מלמדים את הסובייקט לזהות כלא-מודע שלו הוא ההיסטוריה שלו".

 (הדיאכרוניה המכונה בפי ל. ה"היסטוריה")

.ידע – מכוון שהלא-מודע הוא חיבור של מסמנים בשרשרת מסמנים, הרי הוא ידע מסוג מסוים –

ידע סמלי-savoir  , "ידע לא ידוע".

מתמה 31013 מתמצתת זאת.

 

לאקאן מתאר בטקסט של הפוזיציה, שני מהלכים מרכזיים –

ההפרדה בין דיבור לשפה, מייסדת את הAחר כמקום ,באמצעות הפיכתה של השאלה למסר. כלומר במתן מובן.

מהלך 1 – מתמה 31004 –

אפקט השפה, הוא הסיבה המוחדרת אל הסובייקט.

ואחריה – הסיבה בסובייקט, זהו המסמן.... ללא המסמן לא יהיה אף סובייקט בממשי. 31006, וכך עד 310011.

 במהלך הראשון, סינכרוניות מסמנית מתורגמת להיעלמות  fading of identification

להתפוגגות הזדהות הסובייקט.

במהלך 2 -  האיווי תופס את מקומו בחתך המסמני, בו יוצאת לפועל המטונימיה. מתמה 31012

לאקאן מתאר את האיווי יוצר מעבר להיסטוריה של ההתפוגגות זו את ההתמדה/הקביעות של משאלות הלא מודע.

כאן מפנה לאקאן לפסקה האחרונה  ב"פשר החלומות" להבהיר את דבריו.

 

ציטוט מפרויד – בפרק האחרון של "פשר החלומות":

 –"הלא-מודע והתודעה – המציאות" –

אגב, במהלך פרק זה מציין פרויד את " הכבוד שחשו לחלום העמים הקדמונים", ובכלל, "שבח והודיה לכוחות שבנפש-האדם, הבלתי מרוסנים ואינם ניתנים לכליה, לכוח הדמוני

הממציא את משאלת- החלום, ושאנו מוצאים אותו שוב פעיל בלא מודע שלנו. לא בלא כוונה אומר אני: בלא מודע שלנו, כי הדבר שאנו מכנים בשם זה, אינו עולה בקנה אחד עם הלא –מודע של הפילוסופיה". לפיהם, הלא-מודע אינו אלא ניגוד למודע ותו לא.

ועתה לציטוט אליו מפנה לאקאן-

"וערכו של החלום לגלות לנו ידיעות על העתיד? זוהי כמובן שאלת-שווא. יהא נכון יותר לומר:

ידיעות על העבר, כי מוצאו של החלום הוא בכל המובנים מן העבר. מכל מקום אין האמונה הישנה, שהחלום מראה לנו את העתיד, משוללת אמת לגמרי. כשמתאר החלום לפנינו משאלה שבאה על סיפוקה, הוא מוליך אותנו אל העתיד לאחר הכול. אותו עתיד שבעל החלום מצייר לו בהווה,עוצב בצלם דמותו של העבר, בכוח המשאלה שלא ניתנה לכליה." (כלומר האיווי נותר מטונימי)

 

הסובייקט והAחר  -  קולט סולר

 

אם אנחנו באמת רוצים לדעת מה מבדיל פסיכואנליזה מפסיכותרפיה עלינו "לדעת מה מובן המושג סובייקט". ל. מציג תיזה – הסובייקט הוא הסובייקט הקארטזיאני , כלומר, הסובייקט של הקוגיטו, או-

I am thinking – אני חושב.

"על מנת להבין את המושגים של פרויד, יש להתחיל ברעיון שזהו הסובייקט שמוזמן (עולה בזיכרון,נקרא),  סובייקט ממקור קארטזיאני."

קודם לכך אומר ל. : "השדה הפרודיאני היה אפשרי זמן מה לאחר הופעת הסובייקט הקארטזיאני, ככל שהמדע המודרני החל רק לאחר שדקארט עשה את צעד החניכה שלו.

העובדה שאפשר לקרוא לסובייקט לחזור לביתו בלא-מודע תלויה בצעד זה."

לפנינו אם כן 2 תיזות:

התיזה הראשונה –המדע, הפיזיקה למשל, החלה עם דקארט. כלומר, הסובייקט של הידע הוא הסובייקט של הקוגיטו. זוהי אינה המצאה לאקאניאנית. זוהי תיזה פילוסופית שנוסדה לפני שנים רבות, בעיקר על ידי היגל. עבורו דקארט מציין את ההתחלה של העידן המודרני. היידגר גם הדגיש ההומוגניות בין מדע,  בעיקר מה שכינה המהות של המדע ומטאפיזיקה מודרנית, כלומר דקארט.  (דמיון במבנה )

לאקאן מאמץ תיזה פילוסופית זו.

תיזה שנייה:  הסובייקט של הפסיכואנליזה הוא הסובייקט הקארטזיאני, כלומר, הסובייקט שמתנה את המדע. כך עלינו להבין באיזה אופן פרויד קארטזיאני ומדוע. יש להבין איזה דמיון קיים בין דקארט ופרויד. ל. משתמש במונח "similarity". מאוחר יותר נראה את הדיסימטריה  בין פרויד ודקארט.

 לקלינאים ופסיכותרפיסטים שכוונתם לרפא מטופלים, יהיה הדבר מוזר מעט לשמוע, שהסובייקט שהוא מרפא זהו הסובייקט הקארטזיאני. הקלינאי יכול לחשוב שזוהי תזה פילוסופית, לא אופנתית שכן עבודתו של פרויד בת 150 שנה. לכן, עלינו לבחון באיזה אופן פרויד קארטזיאני ומדוע.

אתם מכירים את המשפט המפורסם של דקארט – cogito ergo sum – אני חושב לכן אני (קיים.)

I am thinking therefore I am

מיד רואים את האפיונים של הסובייקט של הקוגיטו. זהו סובייקט של חשיבה. זה רק כתוצאה שהוא חושב. שהוא בטוח לגבי עצמו. הוא סובייקט של חשיבה ובאותו זמן סובייקט של וודאות.(פרק בשם זה בסמינר 11). אבל מהי אותה וודאות שלו. הוא בטוח רק לגבי הקיום שלו. הוא אינו בטוח לגבי הוויתו/ישותו. הוודאות שלו היא וודאות לגבי קיומו או נוכחותו, נוכחות הסובייקט. הוא בטוח לגבי הקיום כ- real, כבעל נוכחות ממשית. ל. מדגיש שהקוגיטו מכוון לממשי.

כך אפשר למשל להבין את המתמה 31006 – ללא המסמן לא יהיה אף סובייקט בממשי.

 

נקודה נוספת במהלך שלנו –

הסובייקט של החשיבה, או הסובייקט של הוודאות, אינו סובייקט של האמת.

מכוון שהוודאות שלו לחלוטין אינה תלויה באמת, שכן הקוגיטו משעה/ מעכב כל שיקול דעת של אמת.

המחשבות שלו יכולות להיות אמת או שקר- הן יכולות להיות הלוצינציות, חלומות, טעויות. אין זה חשוב.

כאשר אני  חושב, אני אני.

כאשר מציגים 3 אפיונים אלו של הסובייקט של הקוגיטו, אפשר לראות שהמטופל שמבקש תרפיה נבדל מהסובייקט של הקוגיטו , או כך זה נראה לפחות. 

פרופוזיציה 1

כיצד נראה מטופל שמבקש תרפיה? קודם כל הוא נראה כמי שסובל. אפשר לנסח את הקוגיטו שלו –

"אני סובל לכן אני אני" I am suffering therefore I am.

אם כן,אין זה סובייקט של האמת, אשר מבקש פסיכותרפיה. זהו סובייקט של האפקט.

פרופוזיציה 2 –

הוא אינו הסובייקט של הוודאות. נהפוך הוא. הוא מישהו שמהסס/ בספק. הוא אף אינו יודע מה קורה לו.

הוא סובל אך אינו יודע מדוע. אינו יודע את הסיבה. הוא אף אינו יודע אם הוא מעורב בסבל, מה חלקו.

(מתמה 31005 – הסיבה בסובייקט, זהו המסמן.)

הוא סובייקט של ספק והוא אינו אדיש לאמת. להיפך, הוא רוצה לדעת את הסיבה האמיתית של צרותיו. אם כך, יש ניגוד מוחלט  בין הסובייקט הקארטזיאני והמטופל הפסיכואנליטי. האנליזנט הפרוידיאני נענה לטכניקה הפרודיאנית.

ומה עושה הטכניקה הפרוידיאנית?

ראשית היא הופכת את הסובייקט של הסבל לסובייקט של חשיבה.

זה מה שאנו מכנים אסוציאציות חופשיות. כאשר פרויד או אנליטקאי אחר תובע אסוציאציות חופשיות, הוא תובע שהמטופל ידבר כפי שהוא חושב. אסוציאציות חופשיות מחייבות להגיד מה שאתה חושב בשקט, בדממה. אם כן, הן תובעות משהו לא רגיל מהסובייקט – עליו לבטא,  articulate סדרות של מחשבות ללא רפלקציה או קונטרול. ז"א שעליו להיות יצרן של מחשבות. מכאן אפשר לראות שלאקאן היה צריך לקחת צעד קטן על מנת לתרגם  חשיבה למסמנים. אסוציאציות חופשיות הופך סובייקט סובל לסובייקט של חשיבה. זהו צעד נוסף קרוב לסובייקט של הקוגיטו.

אך כאן אנו רואים הבדל בין המטופל והפסיכואנליטקאי , מפני שהאנליזנט כסובייקט של חשיבה אינו הסובייקט של הוודאות. להיפך, האנליזנט מדבר את מחשבותיו, מעיר עליהן באופן שלילי, מכחיש את חשיבותן ומחשיבן, רובן ככולן כטיפשיים. כך האנליזנט מטיל ספק באמיתות מחשבותיו, וכאן אנו פוגשים את ההיפותזה של פרויד כהיפותזה של דקארט.

ההיפותזה הפרוידיאנית היא – " היכן שחשיבה נמצאת, שם הסובייקט, אפילו אם  הסובייקט שמדבר אינו יודע זאת".

  מסכמות זאת מתמות – 31009, 31010, 31011

היכן שיש מחשבה, בחלום למשל, (חלום כולל מחשבות שהמטופל מספר לנו) ובמיוחד כאשר מטופל אינו מייחס אחריות למחשבת החלום, או מטיל בה ספק (  "הקצבית היפה"), פרויד בטוח שהסובייקט של הלא-מודע נמצא שם. בפרק על סובייקט הוודאות בסמינר 11 כותב ל. – "פרויד, כאשר נמצא בספק  (...) וודאי לו ששם מחשבה שאינה מודעת, משמע שהיא מתגלה כחסרה. כאשר הוא עוסק באחרים, הרי שהוא מזמן למקום זה – אני חושב- דרכו יתגלה הסובייקט. בקצרה, הוא בטוח שהמחשבה שם בכל הוויתה – I am – וכך נקבעת, ובזאת טמונה הקפיצה, מישהו חושב במקומו."

כאן אנו פוגשים בדיסימטריה  בין פרויד ופסיכואנליטקאים בכלל ודקארט.

 דיסימטריה באשר לוודאות.

בפסיכואנליזה וודאות אינה נמצאת במחשבה של הסובייקט, האנליזנט. הוודאות ממוקמת בAחר , או באנליסט. זוהי הסיבה מדוע ל. אומר בטקסט – "הפוזיציה של הלא-מודע", שהאנליטקאי אחראי לקיומו/נוכחותו של הלא מודע.

הדיסימטריה בין פרויד לדקארט מורכבת מהפוזיציות השונות שלהם בעניין הוודאות.

ל. אומר "אנו יודעים הודות לפרויד שהסובייקט של הלא-מודע מגלה עצמו או חושב לפני שמשיג וודאות." הפוזיציה של פרויד מורכבת, מהנחת סובייקט מתחת למחשבת האנליזנט, מה שיכנה לאקאן חתירת הסובייקט. 

מתמה 31018

פרויד, למרות היותו קארטזיאני, חתר תחת הסובייקט של דקארט, שכן, הסובייקט הקארטזיאני פרושו תודעה עצמית ושליטה.

 הסובייקט של החשיבה, כחשיבה לא-מודעת משמעו הסובייקט כעבד לא כאדון.

הסובייקט נכנע לאפקט של שפה.

( מתמה 31004, 31001)

 זהו סובייקט שחותרים תחתיו באמצעות מערכת של מסמנים.

כאן מוסיפה קולט סולר, על המהות של הסובייקט הפרוידיאני כסובייקט קארטזיאני .

מהו סובייקט זה? זוהי השאלה השנייה של דקארט ב"מדיטציות". הקוגיטו מאשר את קיום  הסובייקט, ומאוחר יותר דקארט שואל מהו סובייקט זה? באותו אופן עלינו לשאול מהו הסובייקט שכפוף למערכת המסמנים. אם הייתה רוצה תשובה מיידית, יכולה הייתה לומר, שהסובייקט הוא לא כלום/ שום דבר: הוא מסמן. זו התשובה שנותן לאקאן. קולט סולר מדגישה, שסובייקט זה קודם לכל הוא אפקט ולא סוכן. באופן מהותי הוא מתחיל כממלא מקום/ נציג של הAחר.

המקום של הAחר כמקום של מסמנים ודיבור. כאן מספק לאקאן תשובה לשאלה – מהו הסובייקט הזה:

"הסובייקט נולד ככל שהמסמן מגיח בשדה של הAחר. הסובייקט שקודם לכן היה לא כלום  בא להוויה/ישות

,Coming into being-   מתגבש לתוך מסמנים" הסובייקט נולד מחולק, הוא מוסיף.

זה אינו פשוט להבנה, מוסיפה סולר. הAחר מקדים את הסובייקט. הAחר כמקום של שפה-   הAחר שמדבר- מקדים את הסובייקט, ומדבר על הסובייקט טרום לידתו.

זוהי המתמה 31027, האניגמטית.

זו הקונסטלציה שלאקאן מכנה טרום לידתו של התינוק, כפי שראינו ב"איש העכברושים."

 

כך, הAחר הוא הסיבה הראשונה של הסובייקט. הסובייקט אינו סובסטנציה, הוא אפקט של המסמן. מיוצג על ידי המסמן, ולפני הופעת המסמן אין כל סובייקט.  אך זה אינו אומר שאין מאומה, מכוון שיכולה להיות ישות חיה/ ישות אנושית, אבל היא תהה סובייקט רק כאשר מסמן ייצג אותה.

אם כן, לפני הופעת המסמן, הסובייקט הוא לא כלום.

יש להבין את ההבדל, הפיצול בין הישות החיה והסובייקט, או  אם אתם מעדיפים בין הפרסונה והסובייקט.

הסובייקט הוא אפקט לא סובסטנציה, אם כן מה הבעיה?

 

הבעיה בסמינר 11, להראות את הסובייקט כאפקט של שפה ודיבור מתייחסת לישות החיה. הבעיה היא  להבין איך הסובייקט הסובסטנציאלי של הדיבור, קשור לחומר היחיד שהוא עניינה של הפסיכואנליזה – מה שלאקאן מכנה התענגות.

ההתפתחות העיקרית בסמינר היא האלבורציה של הליבידו.

בעוד שהסובייקט אינו סובסטנציאלי, הסימפטום שלו הוא כן. בסימפטום יש סבל, זה אומר התענגות. הגוף מעורב, אבל לא רק הגוף. כל ההתנהגות המציאותית/ הממשית.

כאשר אנו אומרים שהסובייקט א-סובסטנציאלי, עלינו לזכור שפסיכואנליזה טוענת לרפא או לשנות ברמת הסימפטום, שהוא ברמה הסובסטנציאלית, על ידי אופרציה על  הסובייקט הא- סובסטנציאלי.

כל זאת בכוון שפרויד כינה רמת ההתנסות הדינמית.

 

מה קורה לסובייקט בשדה של הAחר?

 

באמצעות ניכור והפרדה, לאקאן מציג את התיזה המרכזית שלו – הלא-מודע מובנה כשפה.

קולט סולר במאמרה השני, "הסובייקט והאחר", מחדדת באמצעות תהליכי ניכור והפרדה, (alienation and separation) כיצד הקליניקה מובנית באופן לוגי.

למדנו שהסובייקט לא ידוע, שהוא קיים, שהוא חסר וכי אבדה לו הוויתו. עבור כל אנליזנט, הסובייקט עליו אנו מדברים הוא באופן פרטיקולרי האנליזנט, הנקודה החשובה  היא לתת תשובה לשאלה של ההוויה שלו.

באינטרסקציה שבין הסובייקט לאחר נוכח חסר, void. מה הוא החסר של האחר?

זהו מה שלאקאן מכנה האיווי, סיבת הסובייקט. אבל מדוע הכרחי שהאיווי יופיע בדיבור? מאחר וקיימת אי יכולת בדיבור, אי יכולת לומר מה אתה רוצה. דוגמא טובה נמצא בשיח אהבה. מה שחומק תמיד, זה מה היא/הוא רוצה? הנוכחות של האיווי, הוא נוכחות של משהו שחסר בדיבור.

זוהי נוכחות של דבר מה שלוכד הדיבור, אך אף פעם אינו מתורגם לתביעה מדויקת.

לכן האיווי מטונימי, דבר מה שגולש/חומק בדיבור, אך אי אפשר לתפסו.

(לאקאן מציין שבקליניקה של עבודה עם ילדים קטנים, יש לזה נוכחות ברורה, בקשר

הדיבור בין האם לאב.)

להפרדה יש תנאי: המפגש עם החסר באיווי. (מינוס פי).

ב"פוזיציה על הלא-מודע", מסכם לאקאן את כל ההתפתחות של ההפרדה: "הסובייקט מוצא מחדש באיווי של האחר את שווה הערך של מה הוא כסובייקט של הלא-מודע".

מה זה אומר? אנו יכולים לרשום אחר עם חור, וכך גם סובייקט עם חור, מה שניתן

לרשום - "הסובייקט פוגש את החסר של האחר (האיווי של האחר הוא חסר), שווה הערך של מה שהוא  כסובייקט לא-מודע או סובייקט של מסמן".

האסטרטגיה של הסובייקט בהפרדה מאד פשוטה במציאות. הסובייקט, לא ידוע, חסר בהוויתו, הוא סובייקט  שרוצה להיות, שמחפש הוויה. צריך חסר כדי להבין את הרצון

לחיפוש. למשל, העמדה הדרמטית של  הסובייקט ההיסטרי, נובעת מחיפוש אחר תחושת הוויה , שזה להיות נאהב/ת, או ליתר דיוק desired, אובייקט לאיווי.

ההיסטרי תמיד מוצב בפוזיציה של ההפרדה, זאת אומרת ברמה של לחפש את האיווי של האחר. בעוד שהאובססיבי חושש ובורח מהאיווי של האחר, מפני שאיווי האחר גורם לו מועקה. לבסוף, השאלה שמביאה את הסובייקט לנקודת  ההפרדה היא: מה אני באיווי של האחר?

כאשר אנו מדברים באנליזה על האיווי של האחר, אנו מדברים באותה מידה על האיווי של הסובייקט.

לסיכום, הסובייקט מחולק על ידי המסמן, אך גם על ידי הדחף. אפשר לומר שבדחף אנו מוצאים את הרצון האמיתי של הסובייקט.

ביכולתו לגלות דבר מה מהלא-מודע כידע, כמו גם ללמוד על עצמו כסובייקט ליבידינלי.

 

בינה ברגמן

 

 

-מתימות של סיבוני –" הפוזיציה של הלא מודע" לאקאן 1964

 

 

 

 

 

31001

 

הלא-מודע הוא מושג המתלבש/המתחשל/ המתעצב על העקבה של זה שפועל

 למען כינון הסובייקט.

 

 

31002

השפה היא סיבת הסובייקט.

  

31003

הפונקציה ההומוגנית היחידה של התודעה, היא הילכדותו של האגו באמצעות

השתקפותו הספקולרית.

 

 

 

31004

אפקט השפה, הוא הסיבה המוחדרת

 אל הסובייקט.

 

 

31005

הסיבה בסובייקט, זהו המסמן.

  

31006

ללא המסמן, לא יהיה אף סובייקט בממשי.

//ללא המסמן, לא תהיה מאומה מן הסובייקט בממשי.

 

 

 

31007

הסובייקט, זה מה שמייצג  המסמן

 בעבור מסמן אחר.

 

 

 

31008

הסובייקט המקשיב, מצמצם עצמו למסמן,  שבעבורו מסמן מייצג סובייקט.

 

 

 

31009

הסובייקט, זה מדבר (על) מעצמו.

  

31010

הסובייקט, לא מדברים אליו.

 

31011

הסובייקט תופס (עוצר) עצמו שם,

 היכן שזה מדבר עליו.

 

 

 

31012

האיווי תופס את מקומו/ מתמקם

בחתך המסמני, בו נפעלת/

 יוצאת לפועל המטונימיה.

 

31013

הסובייקט מתרגם סינכרוניות מסמנית. (הסובייקט מקבל מובן בסינכרוניות השרשרת המסמנית).

 

31014

המבנה של מה שנסגר הוא סוגר הוא קצה/שפה .

 

  

 

31015

זוהי הסגירות הלא מודע אשר נותנת

 את המפתח למרחביו.

 

 

31016

האפקט של המובן במשפט תובע למען סגירתו את מילתו האחרונה.///על מנת להגיע לאפקט של מובן במשפט, נתבעת המלה האחרונה לסגירתו .

 

31017

הטראומה מתערבת בסימפטום על פי

 ה- Nachtraeglich , לאחר מעשה.//על פי הטינה המתווספת.

 

 

31018

הסובייקט הקרטזיאני הוא הנחת הלא מודע./

מונח מתחת ללא מודע.

 

31019

האחר הוא המימד ההכרחי לזה שלגביו הדיבור אומר הן לעצמו /מתאשר באמת/

 בתוך האמת..

 

31020

 הלא מודע הוא בין הסובייקט לאחר,

החתך המסמני שלהם בפעולה/בפעולה על הבמה.

31021

 

הניכור הוא מעשה כינון הסובייקט.

 

 

 

31022

בשדה האובייקטים לא ניתן להעלות על הדעת (שום)אף יחסים שמולידים ניכור, אלא אלה  עם המסמן.

 

 

 

 

 

31023

לסובייקט אין סיבה להופיע בממשי,מלבד זאת שקיימות בו הוויות/ישויות מדברות.

 

 

31024

הבדיחה מאירה את החלוקה של הסובייקט

 עם עצמו.

 

31025

שפת  בעלי החיים היא שפה של סימנים, שאין בה מטאפורות ואינה יוצרת מטונימיות.

 

 

 

 

31026

המשלב המסמני מתמסד על ידי משהו מזה שמסמן מייצג בעבור מסמן אחר.

 

 

 

 

31027

המסמן אשר נוצר במקום של האחר שעוד לא  אותר, מחולל את הגחתו של הסובייקט של ישות/הוויה שטרם רכשה דיבור. (מסמן נוצר במקום בו יציב עצמו האחר שעוד לא מוקם ,והוויה שטרם דובר בה). (?)

 

 

31028

המסמן משתק/מקפיא את הסובייקט.

 

31029

זה שהיה שם נעלם, ולא נותר אלא כמסמן.

  

31030

האחר מגלם עבור הסובייקט את המקום

של סיבתו המסמנית.

 

 

31031

הסובייקט אינו יכול להיות סיבה לעצמו.

 

 

31032

הניכור שוכן בפיצול/בחלוקתו/ של הסובייקט.

 

 

31033

אין זה אפקט של המובן אשר פועל באינטרפרטציה.

 

 

 

 

31034

מה שפועל באינטרפטציה, זה ביטויים של המסמנים בסימפטום.

 

 

 

 

 

 

31035

מסמנים מוצאים עצמם נלכדים בסימפטום.

 

 

31036

הפעולה שבה נסגרת הסיבתיות של הסובייקט, נקראת ההפרדה/הפיצול או       Ichspaltung(פיצול האני)

 או השיסוע של הסובייקט.

 

 

31037

השיסוע של הסובייקט מתבסס בשיסוע

 של האובייקט הפאלי.

  

31038

המטונימיה היא האמצעי/המרכב

 להנעת האיווי.

 

 

31039

הסובייקט מוצא עצמו מכונן בשני חלקים.

 

 

31040

מה שהרך הנולד מאבד עם חיתוך חבל הטבור זוהי השלמתו האנטומית./המשלים האנטומי שלו.

 

 

31041

על הישות האנושית ליצור לעצמה "איש קטן" הומונקלוס, בראשה,על מנת לעשות

מממשי מציאות.

  

31042

הליבידו הוא אורגן.

 

31043

הלאמילה (lamella), נותנת פנים לליבידו.

 

 

31044

הליבידו כמשטח יוצר/מסמיך שדה של כוחות.

 

 

 

31045

האזור הארוגני הוא קצה.

 

 

31046

זרם הדחף הוא קבוע.

 

 

31047

הליבידו הוא אורגן לא ממשי.

 

31048

הלא ממשי אינו דמיוני.

 

 

 

31049

הלא ממשי מקדים את הסובייקטיבי שהוא מתנה, להיות במגע ישיר עם הממשי.

 

31050

הלאמילה מייצגת אותו חלק של החיים שיש להיפרד ממנו, לאבד אותו על מנת ליצור אותו בדרכי המין.

 

 

 

 

 

31051

מישור ההפרדה העובר בין חזה האם והאם הופך אותו לאובייקט האבוד, כסיבת איווי.

 

 

 

 

 

31052

הליבידו הוא  אותה לאמילה אשר מובילה (מחליקה) את הווית האורגניזם לסיפו (סף)

ההולך הרחק מהגוף.

 1053

הלאמילה היא אורגן, לכדי אמצעי

 של האורגניזם.

  

 

31054

המסמן, אשר תכליתו הראשונה ליצור

מכשול לסובייקט, נותן  מובן למותו.

 

 

31055

כל דחף הוא למעשה דחף מוות.

 

 

 

 

31056

דחף המייצג מיניות בלא מודע, הינו

אך דחף חלקי.

 

 

 

 

31057

אקטיביות ופסיביות מייצגת

את הביפולריות של המין.

 

 

31058

המיניות מחלקת עצמה בין סיפיה, הסף של הלא מודע.

 

 

 

 

31059

אין מוצא לאחר של המין האחר אלא דרך הדחף החלקי.

 

 

31060

אובייקט מינוס פי הוא סיבת קומפלקס הסרוס.

 

 

 

31061

ללא מודע עם סגירתו, אין פנימי לו.

 

 

 

Siboni’s mathemes from Lacan’s “Position of the unconscious” 1964, with English translation.

(This is only for internal use of our forum).

 

 

 

L'inconscient est un concept forgé sur la trace de ce qui opère pour constituer le sujet. [Lac66a, p. 830]

The unconscious is a concept forged (molded) on the trace of what operates to constitute the subject.

 

 

Le langage est cause du sujet. [Lac66a, p. 830]

Language is cause of subject.

 

La seule fonction homogène de la conscience est dans la capture du moi, par son reflet spéculaire. [Lac66a, p. 832]

The only homogenous function of consciousness is in the capture of the ego by his specular reflection.

 

L'effet du langage, c'est la cause introduite dans le sujet. [Lac66a, p. 835]

The effect of language is the inserted cause into the subject.  

 

La cause dans le sujet, c'est le signifiant. [Lac66a, p. 835]

The cause in the subject, is the signifier.

 

Sans le signifiant, il n'y aurait aucun sujet dans le réel. [Lac66a, p. 835]

Without the signifier there would be

no subject in the real.

 

 

 

Le sujet, c'est ce que le signifiant représente pour un autre signifiant [Lac66a, p. 835]

The subject is what the  signifier represents for another signifier. 

 

Le sujet qui écoute, se réduit au signifiant pour lequel un signifiant représente un sujet. [Lac66a, p. 835]

The subject that listens, reduces itself to the signifier for which a signifier represents a subject.

 

Le sujet, ça parle de lui. [Lac66a, p. 835]

The subjects, it speaks of itself.

 

Le sujet, on ne lui parle pas. [Lac66a, p. 835]

You don’t talk to the subject.

 

Le sujet s'appréhende là où ça parle de lui. [Lac66a, p. 835]

The subject apprehends itself there where it speaks about it (him).

 

Le désir fait son lit de la coupure signifiante où s'effectue la métonymie. [Lac66a, p. 835]

Desire makes its bed out of the signifying cut where metonymy is effected.

 

Le sujet traduit une synchronie signifiante. [Lac66a, p. 835]

The subject translates a signifying synchrony.

 

La structure de ce qui se ferme est un bord. [Lac66a, p. 838]

The structure of what closes is an edge .

 

 

C'est la fermeture de l'inconscient qui donne la clé de son espace. [Lac66a, p. 838]

The closing of the unconscious gives (facilitates) the key to its space.

 

L'effet de sens dans la phrase exige pour se boucler son dernier mot. [Lac66a, p. 838]

The effect of sense in a proposition demands for its closing its last word.

 

Le trauma s'implique dans le symptôme selon le Nachträglich, l'après-coup. [Lac66a, p. 839]

Trauma is implicated in the symptom according to Nachträglich, the after the event.

 

Le sujet cartésien est le présupposé de l'inconscient. [Lac66a, p. 839]

The Cartesian subject is the presupposed of the unconscious.

 

L'Autre est la dimension exigée de ce que la parole s'affirme en vérité. [Lac66a, p. 839]

The Other is the necessary (demanded) dimension for speech to affirm itself as truth.

 

L'inconscient est entre le sujet et l'Autre leur coupure en acte. [Lac66a, p. 839]

The unconscious is between the subject and Other, their enacted cut.

 

L'aliénation est le fait du sujet. [Lac66a, p. 840]

Alienation is the fact of the subject.

 

 

 

Dans un champ d'objets, aucune relation n'est concevable qui engendre l'aliénation sinon celle du signifiant. [Lac66a, p. 840]

 In a field of objects, no other relation that engenders alienation is conceivable, if not that of the signifier.

 

Aucun sujet n'a de raison d'apparaître dans le réel, sauf à ce qu'il y existe des êtres parlants. [Lac66a, p. 840]

No subject has a reason to appear in the real, except that there exist (in it) speaking beings.

 

Le Witz éclaire la division du sujet avec lui-même. [Lac66a, p. 840]

The Wit enlightens the division of the subject by (with) itself

 

Le langage des animaux est un langage de signes qui n'admet pas la métaphore, ni n'engendre la métonymie. [Lac66a, p. 840]

The language of the animals is a language of signs that does not admit metaphor not engenders (creates) metonymy.  

 

Le registre du signifiant s'institue de ce qu'un signifiant représente un sujet pour un autre signifiant. [Lac66a, p. 840]

The register of the signifier institutes itself by a signifier representing a subject to another signifier.

 

Le signifiant se produisant au lieu de l'Autre non encore repéré y fait surgir le sujet de l'être qui n'a pas encore la parole. [Lac66a, p. 840]

The signifier producing itself in the place of the yet to be situated Other brings forth in it a subject of being that still has not got speech.

 

Le signifiant fige le sujet. [Lac66a, p. 840]

The signifier freezes the subject.

 

Ce qu'il y avait disparaît de n'être plus qu'un signifiant. [Lac66a, p. 840]

What was there disappears to  remain only asignifier.

 

L'Autre est pour le sujet le lieu de sa cause signifiante. [Lac66a, p. 841]

The Other is for the subject the place of its signifying cause.

 

Nul sujet ne peut être cause de soi. [Lac66a, p. 841]

The subject cannot be cause of itself;

 

L'aliénation réside dans la division du sujet. [Lac66a, p. 841]

Alienation resides in the division of the subject.

 

Ce n'est pas l'effet de sens qui opère dans l'interprétation. [Lac66a, p. 842]

It is not the effect of sense that operates in interpretation.

 

Ce qui opère dans l'interprétation, c'est l'articulation des signifiants dans le symptôme. [Lac66a, p. 842]

What operates (works) in interpretation is the articulation of signifiers in the symptom.

 

 

 

 

Des signifiants se sont trouvés pris dans le symptôme. [Lac66a, p. 842]

Signifiers find themselves caught in the symptom.

 

 

L'opération, où se ferme la causation du sujet, s'appelle la séparation ou Ichspaltung, ou refente du sujet. [Lac66a, p. 842]

The operation where causation of  the subject closes is called separation or Ichspaltung, or split of the subject.

 

La refente du sujet se fonde dans une refente de l'objet phallique. [Lac66a, p. 842]

The split of the subject is grounded (based on) in a split of the phallic object.

 

La métonymie est le véhicule du désir. [Lac66a, p. 843]

Metonymy is the vehicle of desire.

 

Le sujet se trouve constitué en deux parts. [Lac66a, p. 844]

The subject finds itself constituted of two parts.

 

Ce que perd le nouveau-né lors de la section du cordon, c'est son complément anatomique. [Lac66a, p. 845]

What the new-born loses with the cutting of the cord is his anatomic complement.

L'être humain doit toujours se fournir d'un homoncule dans sa tête pour faire d'un réel une réalité. [Lac66a, p. 846]

Human being has to provide himself a homunculus in his head to make of a real a reality.

 

La libido est un organe. [Lac66a, p. 846]

The libido is an organ.

 

La lamelle figure la libido. [Lac66a, p. 846]

The lamella gives form to (illustrates) the libido.

 

La libido, comme surface, ordonne un champ de forces. [Lac66a, p. 846]

The libido, as a surface, orders a field of forces.

 

La zone érogène est un bord fermé. [Lac66a, p. 847]

The erogenous zone is a closed edge.

 

La poussée de la pulsion est constante. [Lac66a, p. 847]

The flow of the drive is constant.

 

La libido est un organe irréel. [Lac66a, p. 847]

The libido is an unreal organ.

 

L'irréel n'est pas l'imaginaire. [Lac66a, p. 847]

The unreal is not imaginary. 

 

L'irréel précède le subjectif qu'il conditionne, d'être en prise directe sur le réel. [Lac66a, p. 847]

The unreal precedes the subjective that he conditions, to be in direct touch with the real.

 

La lamelle représente cette part du vivant qui se perd à ce qu'il se produise par les voies du sexe. [Lac66a, p. 847]

The lamella represents that part of the living that loses itself in order to produce itself by the ways of sex.

 

C'est entre le sein et la mère que passe le plan de séparation qui fait du sein l'objet perdu en cause dans le désir. [Lac66a, p. 848]

It is between the breast and the mother that passes the plane of separation that makes out of the breast the lost object involved in desire.

 

 

La libido est cette lamelle que glisse l'être de l'organisme à sa véritable limite, qui va plus loin que celle du corps. [Lac66a, p. 848]

The libido is that lamella that slides the being of the organism to its very limit, that goes farther than the body.

$ 31053$

La lamelle est organe, d'être instrument de l'organisme. [Lac66a, p. 848]

The lamella is organ, to be an instrument of organism.

$ 31054$

Le signifiant comme tel, a, en barrant le sujet par première intention, fait entrer en lui le sens de la mort. [Lac66a, p. 848]

The signifier by itself, has, by barring (obstructing) the subject with first intention, given entry to the sense of death to him.

$ 31055*$

Toute pulsion est virtuellement pulsion de mort. [Lac66a, p. 848]

Any drive is virtually a death drive.

 

 

 

$ 31056*$

La pulsion en tant qu'elle représente la sexualité dans l'inconscient n'est jamais que pulsion partielle. [Lac66a, p. 849]

Drive in so far as representing sexuality in the unconscious is always only partial drive.

$ 31057$

L'activité et la passivité représentent la bipolarité du sexe. [Lac66a, p. 849]

Activity and passivity represent the bipolarity of sex.

$ 31058$

La sexualité se répartit d'un côté à l'autre du bord, seuil de l'inconscient. [Lac66a, p. 849]

Sexuality distributes (divides) itself on both sides of the edge, threshold of unconscious.

 

$ 31059$

Il n'y a d'accès à l'Autre du sexe opposé que par la voie des pulsions partielles. [Lac66a, p. 849]

There is no access to the Other of the opposed sex then by the ways (road) of partial drives.

$ 31060$

L'objet $ (- \htmlref{\varphi}{phallus} )$est `cause' du complexe de castration. [Lac66a, p. 850]

The object $ (- \htmlref{\varphi}{phallus} )$ is cause of the castration complex.

$ 31061$

L'inconscient, une fois fermé, n'a pas de dedans. [Lac66a, p. 838]

The unconscious, once closed has no inside.

 

 

 

 

 

 

 

הלא מודע וההזדהות                                                                     

טופולוגיה וזמן                                                                                   סוזי רויזין 25.11.07

 

מבוא כללי

"הפוזיציה של הלא מודע" הינו הגרסה המתוקנת על ידי לאקאן ב1964 של הרצאתו מארבע שנים קודם, בכנס של Boneval .

שם הוא הציג את התפיסה שלו בקשר ללא מודע, שונה מהתפיסות המקובלות, תוך כדי התעוררות של דיון מאד סוער.בשעת הכתיבה המחודשת של אותו הטקסט, לאקאן נתן את הסמינר 11, הראשון בתקופה של לאחר הגרוש מה ,IPA בEcole Normal Superior.

 החל מאותה השנה  התחלף הקהל שאליו הוא דיבר ולאקאן דאג להגדרה מחודשת של מושגי היסוד של הפסיכואנליזה, תוך כדי הדגשה של הבדלים ביחס לתפיסות של Freud.

קודם הוא נהג לקרוא לעמדה שלו "חזרה לFreud"

לאקאן מגדיר מחדש את המונחים "לא מודע, ו"דחף", ומבדיל בין "טרנספרנס" לבין "חזרה".

הכנס של Boneval עסק בנושא "הלא מודע" ובהרצאה שלו לאקאן הראה את התפתחות של המונח "לא מודע" והגדרות השונות שהוא קיבל במהלך הזמן. הוא התייחס למה שהלא מודע הינו ולמה שהלא מודע איננו. הוא אומר שהלא מודע הינו מושג שנוצר על הבסיס של העקבות של מה שפועל ביצירת האובייקט (המסמן) והוא איננו חלק מציאות נפשית כלשהי, בה ניתן היה לצייר מעגל שמכיל תכנים שונים, אך נטולי המודעות. הוא מבהיר שלא מדובר בתכונה,שחסרה. לדוגמא: הצבע השחור כתכונה. הוא ממציא את המילה "לא-שחור", תוך כדי אנלוגיה ללא-מודע, כ"חסר מודעות".   לאקאן משחק קצת עם הביטויים להיות או לא-להיות על מנת לעורר את הנושא של ההוויה: הוא טוען שללא מודע אין מהות, אין הוויה.יש לו מעמד "אתי" ולא "מעמד אונטי". לאקאן מציג רשימה של לפחות שמונה הגדרות שונות של הלא מודע, כפי שהן מופיעות בספר של Dwelshauvers ב1916. שם הלא מודע מוגדר כ:

אֵפקטים של אשלייה אופטית.

כאוטומטיזם שמפתח הרגלים שונים,

 הלא מודע כאישיות כפולה

הלא מודע כמקור לאידאות שנמצאות במצב לטנתי וזורמות (כמו ממעיין) וכופות את עצמם כדבר המכוון  ויוצר את התכנים של המחשבות

הלא מודע כטלפתיה

הזיכרון כרקע נרכש ומתוסף

החלק התשוקתי שמציף את אישיות

תכונות מולדות בדרך הטבע, שעוברות בתורשה

הלא מודע הרציונאלי

הלא מודע המטפיזי שמכונן אקט רוחני

 

בקיצור, ב"פוזיציה של הלא מודע" לאקאן מראה את כמות ההגדרות השונות שהלך וקיבל המושג "לא מודע". הוא מוסיף שלא ניתן היה לאפיין את הלא מודע על ידי מרכיבים משותפים לאיזה שהיא מציאות נפשית אובייקטיבית. הוא מדגיש שלא מדובר באובייקטיביות פסיכולוגית.

אבל, הוא מציין שהטעות היא לא  רק  בניסיון להמשיג את הלא מודע, אלה שקיימת טעות מרכזית בפסיכולוגיה בכלל: להניח שתופעת המודעות הינה תופעה שלמה ואחידה, למשל כאשר מדברים על הפונקציה הסינטטית של המודעות (או תודעה). ציטוט,מה"פוזיציה של הלא מודע": "...בחוף שטוף שמש בשדה החושים, בקשב שמשפיע עליו, בדיאלקטיקה של השיפוט ובחלימה הפשוטה"..לאקאן טוען שקיים בלבול בין המודעות לבין המחשבה כחוויה, כהתנסות נפשית (experience) שמשתמשת בתכנים האלו.

 

ה"cogito", של Descartes הינו המעשה האולטימטיבי בחוויית החשיבה הזאת, וזה מפני שהיא מוליכה לוודאות במובן של ידע. ה cogito מציין את החשיבות של המומנט הראשוני עליו נשענת (כדבר שונה, אחר) החוויה של המודעות כמכוונת לתכנים (תכנים בעלי מודעות).

בדיאלקטיקה שפיתח Hegel  ב"פנומנולוגיה של הרוח" הפונקציה ההומוגנית היחידה שהמודעות מסוגלת לבצע, מופיעה כאשר ה"אני" כובש את התדמית שלו בהשתקפות שבמראה. ברגע זה מופיעה פונקצית ה Meconescence, "זיהוי מוטעה" אשר מאפיינת את ה"אני".

לאקאן מבקר את הפסיכואנליזה ואת הפסיכואנליטיקאים של זמנו: הוא טוען שהפכו את הפסיכואנליזה לפסיכולוגיה. הוא גם מציין שהפסיכולוגיה פעלה לשירות האינטרסים של השוק.

על מנת להבליט את השוני הוא מדגיש את החשיבות של הסימבולי, של המסמן כסיבה לקיום הלא  מודע. הוא גם אומר שלא ניתן לדבר על הלא מודע מבלי לקחת בחשבון את הנוכחות של האנליטיקאי  שגורמת לו להיוולד, תוך כדאי פנייה אל האמירה (שונה מן ההיגד). אי אפשר לדמיין "לא מודע" אצל החיות- אצלם רק מוצאים דחפים.

 

סמינר 9

 

גם כאן לאקאן מפתח את ההתייחסות שלו ל”cogito”     

 

Cogito ergo sum

 

אני חושב, לכן אני קיים

 

אם מדובר במסכנה שאליה מגיעים...אז המקום בו אני חושב אינו אותו המקום אשר בו אני קיים

 

I am where I don’t think

 

I think where I am not

 

 

Descartes, באמצעות הספקנות כשיטה הולך ומטיל ספק בקיום של התכנים של המודעות. החושים יכולים להוביל אותי שולל, אך מה שלא ניתן הוא להטיל ספק בעובדה שאני חושב.

 אם.... אני חושב

אז.... ..אני קיים

 

יש להבדיל בין הקיום לבין ההוויה

 

To be ///// To exist

 

להסיק: "אני קיים" מעצם העובדה ש"אני חושב",הינו על אותו משקל כמו להגיד "אני משקר".

"אני משקר" אינו דבר שניתן למקם אותו במציאות הנפשית.לא מדובר בפעולה שמתרחשת במציאות הנפשית. כלומר, מדובר בתופעה שהיא חיצונית לתכנים של המחשבה , בהשוואה לסדרת המספרים הטבעיים זה כמו ה"אפס" ביחס ל"אחד",כראשון בסדר המספרים. כלומר, כאן האחד אינו מייצג את היחידה,כשלם, כעיגול שלם, אלה מדובר באחד שמתחיל את הסדרה, כשונה מה"אפס".

 ניתן למקם את הסובייקט הקרטזיאני במקום של ה"אפס, באותה המידה שהסובייקט של הלא מודע נמצא שם.

 ב"פוזיציה של הלא מודע" לאקאן מתייחס למשל של המערה של אפלטון והוא משתמש בה כמטפורה כדי לציין שבכניסה לתוך המערה, תוך כדי פנייה אל הלא מודע (כדבר שנימצא "בפנים") רק אפשר יהיה לחפש "בחוץ". הוא טוען שזה כאילו שהמערה נסגרת ברגע שרוצים להיכנס לתוכה. ובהומור מוסיף שמקום הזה אינו מהווה אטרקציה לתיירים...

זו דרך נוספת לדבר על "אקסטימיות", בפרפרזה למונח "אינטימיות"

במילים אחרות, הלא מודע נמצא בחוץ, המקום של האחר הגדול. אבל, הוא נמצא שם באופן מאד מיוחד מפני שלא קיים מסמן המסוגל לייצג אותו מבלי "לאבן" אותו.(להפוך אותו לאבן). כאן לאקאן מציין את החסר, מקום ריק בשרשרת המסמנים. מאוחר יותר נראה איך ממקמים את הסובייקט ביחס לזה.

 

מאמר של Colette Soler

הסובייקט הקרטזיאני הוא הסובייקט של הcogito, "אני חושב" מוביל אותו לוודאות שהוא קיים. היא מזכירה את השם של פרק אחד בסמינר 11: "הסובייקט של הוודאות". הוודאות הינה וודאות ביחס לקיום, ביחס לנוכחות הממשית. זאת לא הוודאות ביחס להוויה, כמהות.(escence of being).

הסובייקט של הוודאות אינו הסובייקט של האמת. הcogito משאיר בהשהיה  את השאלה ביחס לאמת. המחשבות יכולות ליהיות אמת או שקר, יכולות ליהיות  הזיות, חלומות או טעויות, אבל זה לא חשוב ביחס לוודאות: כאשר אני חושב, אני קיים.

הפציינט שפונה לאנליזה הינו סובייקט שסובל, כלומר הוא סובייקט של אפקטים.

האנליטיקאי הופך אותו לסובייקט שחושב. למה? כי הוא מבקש אסוציאציות חופשיות. כך מתחילים להבדיל בין הסובייקט הקרטזיאני, לבין הסובייקט של הוודאות, בין האנליזנט לבין האנליטיקאי.

 האנליזנט אינו הסובייקט של הוודאות, הוא אמנם אומר את המחשבות שלו, אבל הוא טוען שהם שטויות, הוא שולל את החשיבות שלהם.

Freud ממקם את הסובייקט של הלא מודע, שם. אפילו אם הפציינט אינו לוקח את האחריות הסובייקטיבית ביחס לאסוציאציות שלו.

יש הבדל משמעותי בין Freud לבין לאקאן, וזה מופיע באופן מאד ברור ב"Position..", שם לאקאן טוען שאנליטיקאי הוא אחראי לנוכחות, כלומר להופעה של הלא מודע.

הסובייקט הינו אפקט של המסמן, אין בו "מהות". הסובייקט מיוצג על ידי מסמן עבור מסמן אחר. הסובייקט לא קיים לפני המסמן. קודם הוא רק חומר חי. החל מ1964 לאקאן לא מסתפק במסכנות האלו והוא עוסק בשאלה: איך הסובייקט, אשר הנו אפקט של המסמן מתחבר לחומר חי, לסובסטנסיה המתענגת. (כפרפראזה לDescartes שמבדיל בין  res cogitans לבין res extensa).

 

ההזדהות

 

כדי להבין את סמינר 9 צריך לקחת בחשבון את המאמר של Freud "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" בו הוא ממיין שלושה סוגים של הזדהות:

1)                            הזדהות עם האב  הראשוני

2)                            הזדהות עם האיווי של האחר (אופייני להיסטריות) כפי שמופיע בדוגמא המתוארת בפנימייה של בנות.

3)                            ההזדהות עם התו האונרי

 

 

לאקאן מתייחס במיוחד להזדהות האחרונה מפני שהמבנה של מודל המטפסיכולוגי הזה מצביע על הרקע הכללי המתחבר לעובדה שהמבנה והפוזיציה של הסובייקט  כפופים לפונקציה של המסמן, ומובן יותר רחב, לפונקציה של האחר הגדול. וזה נגזר מהנחת היסוד: הלא מודע מובנה כשפה.בנקודה הזאת בולט הניתוח של הcogito הקרטזיאני, כפי שלאקאן מציע בסמינר 9. כאן הוא מציין אחת הנקודות עיגון(כעוגן) בנתינות (   sujetion  ) של הסובייקט לאחר הגדול. בהזדהות המכוננת של הסובייקט עם התו האונרי, שהוא מסמן טהור per excelence: השם הפרטי.

 

 

         השם הפרטי

________________                                                      _________________

      אין לא מסומן                                                                (חוץ מ...)  "אני קיים"

הטופולוגיה והזמן

 

הטופולוגיה הלאקניאנית היא הטופולוגיה של הסובייקט. כאמור, לא מדובר בסובייקט בעל סובסטנסיה, אלה שבדומה לסובייקט הקרטזיאני הוא בעצם רק נקודה שנשארת אחרי שהוסרו כל התכונות והייצוגים המנטאליים.

לפני לאקאן ההתייחסות לסובייקט באנליזה של זמנו הייתה כאל סובייקט בעל מהות, סובייקט שהפגין התנגדות, סובייקט אינסטינקטואלי. לאקאן מציין את ההבדל בין לא מודע לבין דחפים.

 

הטופולוגיה היא חלק מהגיאומטריה שעוסק בפונקציות ולא בצורה, היא נקראת גיאומטריה אלסטית או גיאומטריה של גומי.לאקאן משתמש בטופולוגיה בשביל לעורר מחשבה לוגית, שונה משיטות שמזמינות את דמיון ואת האינטואיציה כדרך לייצג את המבנה הנפשי. לאקאן מבקר את Freud בהצגת הסכמה במאמר "האני והסתמי", הוא טוען שסכמה זה נותן מקום לבלבול ונראה כתיאור של האפרטוס הנפשי.

באמצעות הטופולוגיה לאקאן מנסה להסביר איך האחר הגדול ניכנס-יוצא בשדה של הסובייקט, בלי חתכים, in continuum. לאקאן שולל את התפיסה שמבדילה בין הסובייקט לבין הסביבה, כאילו שהיה מדובר בספרה, או עיגול שמכיל "פנים" מופרד מה"חוץ". הוא לא ממקם את הלא מודע "בפנים" אלה במעין "חוץ" שנמצא בפנים. הוא המציא (כאמור) מילה (ניאולוגיזם), על בסיס של המילה "אינטימיות": "אקסטימיות". אחת מין הצורות הטופולוגיות שמייצגת את ה"אקסטימיות" היא ה"שמונה הפנימי" הפוך מהתפיסה של הספרה או עיגול שמייצגת את הניגוד בין הפנים והחוץ של החי. כשמקפלים את השמונה הפנימי, מקבלים את ב"Torus", שהיא צורה יותר מורכבת.השמונה הפנימי הינה הצורה פשוטה ביותר כדי לעזוב את התפיסה של העגול או הנקודה.  האנליזה מוכיחה שלא ניתן לייצג את המבנה של הסובייקט על ידי הספרה. העיגול או אפילו הנקודה כי אין מיקום לסובייקט .בשרשרת המסמנים נמצא במקום של החסר. (מצוין על ידי האובייקט petit a )

ה Torus מראה בצורתו את חיצוניות החיצונית ואת החיצוניות הפנימית ולאקאן מדגיש שמדובר בשטח אחד, זה אותה החיצוניות.

עוד צורות טופולוגיות שלאקאן משתמש: סרט Moebius, בקבוק של Klein  וה crosscap .זו הטופולוגיה של האובייקטים.

מאוחר יותר לאקאן מפתח את הטופולוגיה של הקשרים. זה מתחיל בסמינר 20 Encore(1972-3) עם הקשרים הבורומאיים ועובר שינוי סמינר 22 R.S.I.(1974-5)

למקום של האחר הגדול (הלא מודע והדיסקורס) אין עומק באותה המידה שאין לו פנים, הוא בחוץ.

בסמינר 11 לקאן טוען שהתפקיד של האנליטיקאי הוא לא לגרום לאנליזנט "לירוק" את הלא מודע. ב"פוזיציה..." לאקאן אומר משהו יותר רדיקלי, הוא טוען שהאנליטיקאי הוא חלק מהמושג "לא מודע", הוא מכונן אותו.

 

כשחושבים על סובייקט באנליזה צריך למקם אותו בשני מקומות טופולוגיים שונים בו זמנית. כלומר אי אפשר לחשוב עליו כממוקם במקום אחד בלבד.( זה מופיע בצורה מאד מפורטת בסמינר 9 (ההזדהות)

הכפילות של  הסובייקט מופיע בצורה מאד ברורה בSubversion of the subject", בשתי הקומות של הגרף של האיווי.

בכל הגרפים ובדיאגרמות רואים איך לאקאן לא ממקם את הסובייקט במקום אחד בלבד.

הרעיון הזה נראה מאוד ברור ב"פוזיציה": כאשר הסוביקט מופיע במקום אחד הוא נעלם במקום השני. הסובייקט "בורח" כל הזמן מעצמו.הבריחה הזאת הלוך וחזור,מהמסמן אל הממשי ומהממשי אל המסמן, יוצרת את התנועה של השמונה הפנימי. הטופולוגיה של הלא מודע מתרחשת באמצעות  פעימות, פתיחות וסגירות.מושג הזמן טמון בקונספציה הזאת. מפני שהסובייקט אינו מופיע במקום אחד בלבד,וכמו כן הוא לא מופיע במומנט אחד בלבד. הוא מצריך שני מומנטים שנראים לא בהלימה בהתחלה.

ב"פוזיציה של הלא מודע" לאקאן חוזר לנושא שפיתח בסמינר 11: ניקור והפרדה (alienation and separation) . הסובייקט נמצא במשחק מתנדנד שצייר שני המומנטים האלו. כך ניתן לחבר את טופולוגיה והזמן.

 

 

 

הזמן.סינכרוניה ודיאכרוניה

 

בגרף הראשון שמופיע ב Subversion of the subject רואים את קשר בין הסובייקט לבין אוצר המסמנים.

לאקאן מפתח תהליך שמצריך מומנטים שונים. ישנו מומנט ראשון , מיוצג על ידי האות היונית "דלתה", המשולש הקטן. זה ה"חי" המיטי שמתחיל ב"צורך". המקום מסומן עם האות Cהינו המקום של אוצר המסמנים, זה המקום בו לקאן ממקם את  הסינכרוניה של המסמנים.

נניח לרגע שלחי הראשוני הזה הייתה איזו שהיא כוונה בלשנית......במקרה זה היה פונה אל הקוד על מנת "לקחת" משם את המסמנים ואת החוקים שיאפשרו לו לבנות את המסר שלו. אבל המסר זקוק למימד הזמן ,כלומר מימד דיאכרוני. המימד הדיאכרוני הוא זה שמיוצג על ידי הקשת s-s’בה כל אלמנט דיסקרטי (המסמנים) ,אשר אחריו יופיע עוד אחד, לא נושא במשמעות קבועה, אלה שהמסר כולו יקבל את המובן ב, point de capiton  , בה הקוד ייתן למסר את המובן הסופי.ניתן יהיה להבין את האפקט הסופי של המסר , רק כאשר תאמר המילה האחרונה.

זה הזמן בדיעבד, apres coup. כפי שקורה  בטראומה שנבנה (ביחס לסימפטום) באותה הצורה.

 

 

לבסוף, דרך נוספת להתייחס למושג הזמן היא בsubversion of the subject .שם לאקאן מציין שהזמן של הסובייקט הוא future anterior. באנגלית אפשר להמחיש אותו כ will have been. הוא יהיה שם, בעתיד (אחרי שהמסמן יכונן אותו) והוא יופיע שם כאילו שהיה שם מקודם.

בגרפים האחרים באותו המאמר, לאקאן כותב את האות Sשסוע (הסובייקט) באותו מקום בו הוא צייר את אות Delta בגרף הראשון.

 

 

 

 

 

 

Subjects repeated in Seminar 10.

(numbers of chapter for Miller edition are one less from13 to 25)

 

 

01.  Biology and place of cut.

02.  Western philosophy..

·                           Petit a as cause.

·                           Space and scopic level.

·                           Hegel versus unconscious.

·                           Categorical imperative and desire.

03.          Eastern philosophy in Seminar 10

·                           Genderless Buddha.         (17)     

·                           Desire and illusion.           (18)

·                           Buddha and zero point.    (18)

04.  Art in Seminar 10.

05.  Judaism in Seminar 10.

·                           Circumcision and cut. (16)

·                           Pound of flesh.           (17)

·                           Shofar and voice.       (19)

·                           Power and God           (23)

·                           Ruah and flatus.          (25) 

06. Counter - transference in Seminar 10.

·                           Little, Tower and Szasz. Granoff and Perrier. (11)

·                           Jouissance versus desire.                                  (12)

·                           Counter transference or desire of analyst.       (12)

07. Division in Seminar 10.

·                           Subject of desire before petit a     (02), (09).

·                           Petit a before subject of desire.    (13), (14).

·                           Anxiety and desire points.                        (18)

·                           Switch of places at phi level ?      (18)

08. Mirror schema in Seminar 10.

09. Petit (a) and levels of libido. 

10. Table of nine and affects in Seminar 10.

11. The background literature of Seminar 10.

Freud, Ferenczi, Rappaport, Greenacre, Kriss, Reik, etc.

What ideas are accepted and whose ideas not?

      12. Introduction to topology in Seminar 10.

 Torus, Crosscap, Klein bottle.

 Birth, Shit and Torus inversion.

 Cut versus continuity.

 Real, body and anxiety.

 

 

Division in Seminar 10

 

The becoming of the subject through the signifier in the Other.

The three terms : jouissance, anxiety and desire.

 

 

Chapter

and page.

Category.

Division

Main content

Key words

2/1

Schema on Blackboard

A  S

$   A

a 

 

 

2/6

Text

 

Unary trait, simplest signifier, brought into the real as initium. The presence of the Other.

 

2/10

Text and Schema on Blackboard

 A   S

  $   A

 

       

           my side                Other’s

side

Pseudo infinity of desire represented by theory of signifier as limited by whole numbers. The repetitive One as described in Seminar 9. In neurotic, perverse and also psychotic, the succession of signifying elements does not exhaust the function of the Other. Subject S still not existing  situates itself, as shown in columns of division to be determined.

On objective side there is the Other, (a) as residue, and the desiring subject marked by unary trait of signifier in the Other. On my side is the unconscious, the Other in so far as not reached.

Subject inscribed as quotient in other, marked by unary trait in Other. Cuts the Other into slices. Irrational that does not divide any more is otherness of Other = (a).

Before:

 

Because of unconscious  Hegel’s fight is not to death and desire is finite, because it can appear in just numberable forms.

Following is about love, desiring without knowing it as extreme love.

5/3

Text

 

3 reference points for dominance of Other .   1 Jouissance, 2. Demand, 3.Desire.

 

9/1

Text and Schema on Blackboard

 A   S

  $  A

  a      >

 

To maintain relationship of petit a to subject. Petit a is constituted as a remainder in the relationship of the subject to the Other. The (still) hypothetical subject S, at the origin of this dialectic, constitutes itself at the locus of the Other as marked by the signifier, and inversely suspending the whole existence of the Other on a guarantee which is lacking, the barred Other:    A

The remainder of his operation is (a), as exemplified in last chapter by female homosexual and Dora, but actually is a structural characteristic of relationship of subject to (a). universal at every level since linked to remainder.

 

 

Last chapter dealing with letting fall, and connecting to Freud’s acting out.

9/3

Text

 

Anxiety as what is common to subject and Other.

 

 

9/10

Text and Schema on Blackboard

A  S

$   A

a 

Acting out is veiled (for subject) showing.

It speaks and in same time is invisible in certain register. E.g. pound of flesh in merchant of Venice and Kris’s case of fresh brains. Cries for interpretation.

 

 

13/4 -5

 

New text by Miller ch. 12

Text and Schema on Blackboard

A  S  X

a   A anxiety

$       desire

Process of subjectification is at the locus of the Other under the primary species of the signifier. This process is just as important as any other natural Umwelt product. Treasury of signifiers constitutes the deviation, for subject, where to situate himself. First interrogation in A: how many times S ?

Difference between response and Other is remainder petit a, the irreducible of the subject in his advent to the locus of the Other.

Relationship of (a) to S completes the operation. A is outside the common denominator of S and (a) . To complete conventionally the division we put (a)/S.

Remainder to be dealt with as lost object both as desire and anxiety. Logically first in anxiety.

Connoting the 3 stages we call the second anxiety and the third desire.

 

Anxiety signal of real.

Here row 2 and 3 are inversed.

 

Still gives no name to first stage, second before third only logically, not in time.

 

Next paragraph is about Oedipus and his eyes seeing from the ground.

14/4

New text by Miller ch. 13

Text and Schema on Blackboard

S Jouissance

Anxiety

     Desire

 

Real does not exhaust aim of anxiety which also shows by (a)/S in this table of signifying division of subject, how he has to realize himself along this path of the Other. In S the first term was not shown last time.

 

 

14/5

Text and Schema on Blackboard

Jouissance would not know the Other without remainder (a) which shows the fantasized, barred subject

Constituting support of desire. $ being also in opposition to (a) as shows polyvalent sign <> that is                                         A    S  Jouissance  both conjunction  and

a    A   Anxiety           disjunction, also greater

$           Desire                and less than any 

 

possible mathematically symbolized subject. Further division can only be shown as a fraction $ = (a)/S. (a) has taken a sort of metaphor function of the subject of jouissance, but that would be correct only insofar as (a) is assimilable to a signifier, but because it is not it can only represent what is lost to signification. This fall constitutes the desiring subject, instead of jouissance there is a precipitation of desire, by anticipation the subject wants to make the jouissance enter the locus of the Other.

 

 

14/11

Text and Schema on Blackboard

S reemerged from access to Other, is himself the unconscious   A barred Other, makes of   A less of a metaphorical function than the dropping relationship to (a).

 A            S  Jouissance

 

 

 


 

 a            A  Anxiety

 $                          Desire

 

Moralists view: Love is sublimation of desire. But no love without culture. So, being culturally determined  love can not explain conjunction of man and woman, neither difference between jouissance to desire, love not being basic enough.

 

 

18/8

New text by Miller ch. 17

Separtition

Division between desire and anxiety occurred at the level of Other (body of mother). Function of desire, phantasy where subject is both united and suspended from this always elided, hidden object a, underpins relation to all later objects

      O 

  Anxiety 

S             O                Here S at level of subject, in the

a              Anxiety    schema of reflected vase, in the

mirror of Other on hither side of mirror are found the relationships at level of oral drive. Cut is inside the field of subject, as in Freud’s autoerotism, though fragmented bears imaginary, virtual trace of egg as envelope.

 

 

 

 

 

 

 

 

Here are my thoughts to this division business:

The division Lacan shows in some other chapters is of the short version like    17| 3                  You divide 17 by 3 the result is 5.

 Now 17 – 3*5 = 2 that is written  

  2| 5  under the 17.

Here the division should go on with decimal places,    

  $|        but in Lacan’s analogy to signifiers there of course can’t be parts of them, they must be integers and so the operation ends. The number 2 is a residue of the operation and the result of the whole mathematical operation in this example would be 17: 3 = 5 + 2 divided by 3 (two thirds). This 2 of number 17 is also called modul 3, that means the remainder of number 17 when you divide it by the number 3.

 

Let us consider a child that has only 3 signifiers at her disposition, e.g. mother, good and bad. Mother of course has several thousand in her repertoire, and when the child appeals to her, tries to aboard her it divides the feedback of that repertoire into three, every signifier of the Other signifies either good, bad or the (m)Other. This, if the division is without remainder, is in the domain of jouissance (accepted or rejected) as the inscription in the other is perfect, (Lacan: there is a common denominator).

Now, the usual case is when the 2 integers divide with a modulo, that means there is a remainder, and when the child tries to crack this hard not yet understood nut, here, to divide 2 by 3, the result is not of the order of jouissance. What starts with the Unheimlich of the mothers’ not-interpretable vocabulary is anxiety, an affect that has his object still in nascendi because this object is by definition not yet known. How does real anxiety change into imaginary desire when this operation continues ? What forces come into play here in continuation? I am open to solutions and comments.

 

Two articles relevant to this situation of the S.

 

Szasz : Entropy, organization and the problem of the economy of human relationships.

I.J.P.A. 1958

Jorge Wagenberg: Complexity versus Uncertainty: The Question of Staying Alive.

Biology and Philosophy vol.15 , 2000.

 

The problem with Lacan’s description of the (first mythically supposed) subject S, carving its way from jouissance to desire by the median anxiety, although a strong topological picture, is, that there is little reference to dynamicity. The Kynematics are clear, but where are the forces that impinge on the subject or the Other to follow this division that results in three terms? Surely Lacan postulates a very active subject S, one that goes to the roots of the Other, first dividing him omnivorously (cuts slices off), until a piece remains of him that starts to be his most important part, one that is impossible to divide anymore, but also not to be left aside. This dynamic of the subject, his continuous attack on the Other, cannot just be seen as “some”, indifferent, inter alia preoccupation, or at this very early, formative level as a sort of compulsion. It has the appearance of compulsiveness, but surely the ananke that can be found in later intercourse with the Other, in both general, social and specific psychoanalytic transference situations, is not a possible factor and explanation at this “mythical” stage. In his exposition Lacan posits the signifier as the main mover in this basic situation, the signifier that is in search for a proper division of the Other into bits of jouissance, a search that after some success (it may go on as any division for some time) finds its Master and cause of mental indigestion in petit a, true a mythical object, but one that founds all other less mythical ones.

 

How can the signifier be so potent ? Is he in a slave reaction to the Master Other and receives from this position the power to fight back action/reaction wise? This proto – subject’s fight against the Other is a pure culturally determined one, at least his object being the Other is a pure production of culture, we don’t hear Lacan talk about instincts or drives when he describes the subject of jouissance making his way to being the subject of desire through all that suffering of anxiety. If he fights, as fight he does, it must be for some reason to achieve something, in this specific signifying way. When s/he cries and calls (M)other it is by affect that things get straightened out, are moved .. or not. But Lacan talks about signifiers, not about affects, that might propel the mythical subject S. into this activity of division. But a signifier generally represents, it can, in Lacanian jargon even represent the subject to another signifier, and that is the way this first row, or term, should be understood: both as a grounding of his conception of signifier representing the subject, and his search for the dynamics of the situation. At the beginning there was the word – at the beginning of the subject stands the signifier – but of course only immediately after the body. The body comes first, both temporarily and logically. No body, no speaker, but we know that for human beings even before speech there is language, and the body is invited to participate in it from the beginning.

 

The question arises about this alternative the body took. Why should a body bother to speak at all ? A body is constantly losing energy, if it speaks it consumes still more energy (its entropy rises), therefore it should automatically in accord with the second principle of thermodynamics abstain from speaking, unless, of course this investiture in talking is able to procure more energy in a roundabout way. Speech was positively selected for survival, it was a good deal for men, and even women have not had any grounds to complain about it.

 

The subject of jouissance, S of the first row in Lacan’s schema of division, is thrown into a world of language. Its basic problem is: “How do I increase my independency from the world around, in this specific uncertain surroundings with which I exchange matter, energy and information “? At this early stage of life matter is provided by (m)others, energy is regulated by the autonomous system, and information, in counter distinction to other species, is not realized so much through instincts, but through acquisition of language.

 

The signifier is the main carrier of information. Information not limited to survival policy, but for independence of uncertainty of the environment, Identity can best be assumed to perpetrate a certain structure, composition, form, size and intelligibility – all these should not go beyond a certain tolerance. In order to preserve these tolerances there is a continuous drive to overcome uncertainty. This drive is also at the basis of the S dividing the A.

 

Enters anxiety !

 

How should we understand the appearance (selection for anxiety) at this stage between S and $ ? Is anxiety a byproduct of the conscious / unconscious division ?  Or is it the cause of it ? Why is it a necessary step for the development of jouissance into desire?

To answer that, Lacan introduces the petit (a), the proto object, the hard real that is never to be symbolized, divided by the signifier, not to be interpreted even in a very basic way. It is not to be even situated into the net of the signifiers. While other objects - at this stage or later, might draw all sorts of affects, (a) can only provoke anxiety – the only affect that does not lie, i.e. can not substitute an object for another.