זה התחיל אצל פרויד עם תמיהה, מדוע הטראומה חוזרת? מדוע הילד משחק פורט-דא ובוחר לסבול את היעדר האובייקט בפאזה של ההעדר? מדוע למטופלים יש תגובה תרפויטית שלילית? מדוע הם מסרבים להירפא? ומדוע לגורל יש טבע אכזרי להשתחזר? כדרכו, פרויד הסתכל קודם פנימה. בתקופה שהוא עסוק בדחף המוות, השנים של סוף מלחמת העולם הראשונה, בתו סופי הולכת לעולמה, והוא חולה בסרטן. אז הוא שואל אם ייתכן שיש כוח מוות באדם; שעקרון העונג לא מסביר הכל ויש מקום לנסח עקרון נוסף. התיאוריה עליה הוא מסרב לחתום, אך בכל זאת מנסח אותה, מנסה לקשור את עובדת קיום דחף המוות בכל מקום סביבו עם רעיונות מטאפיזיים, כאילו הדומם שואף לחזור למצבו הסטטי.
הפרשנות של לאקאן ל"מעבר לעקרון העונג" היא שפרויד כמעט הבחין במסמן כמקור לדחף המוות כשקשר את הפורט-דא, החזרתיות של המסמן, כאחד מסימני דחף המוות כמו הטראומה או התגובה התרפויטית השלילית. מבחינת לאקאן דחף המוות קשור להיותנו יצורים מדברים והאבחנה של לאקאן עושה סדר במושגים הפרוידיאניים: עקרון העונג, העונג שמעבר לעקרון העונג, עקרון המציאות, דחף המוות, הליבידו כדחף מיני, והנרקיסיזם. בסדרת ההרצאות נעקוב אחר המסלול הפרדוקסלי של דחף המוות החל מאפקט הניכור של המפגש בין הסובייקט למסמן, וכלה בנפילת הסובייקט מהסדר המסמני כמו בפסיכוזה או טראומה.
מה התועלת של המשגה זאת לעבודה הקלינית? מה יש לפרויד ולאקאן לתרום לעבודה עם מצבים של דחף מוות הדוחף לאובדנות? להתענגות קיצונית? לנירוונה של אי-קיום? כאשר מצד שני, אותו מסמן שהופיע כהתנגדות לשטף החיים, הוא בסופו של דבר הציר של היאחזות בחיים?
