מהו הדבר העקבי, התמידי בנפש, הדבר שאינו ניתן לשינוי באנליזה, שהוא ליבת ההוויה שפרויד מדבר עליה כמוקד פתוגני של משאלות אסורות במחקרים בהיסטריה, כטבור החלום שאין אפשרות לפרש אותו, כגרעין ההזיה של שרבר, וכציר מרכזי שסביבו מלופפים הקורים של ההתנגדות וההעברה? במה שונים פרויד ולאקאן בתפיסותיהם את ליבת ההוויה, את הדחפים וגורלותיהם? האם אדיפוס הוא הגרעין או הפנטזיה שמכסה על ההעדר המבני?
מהו הדבר העקבי בריפוי בפסיכואנליזה? האם יש ריפוי בלתי הפיך? האם יש פירושים ואקטים שיוצרים אפקט של התפקחות, עם חוסר אפשרות לחזור למצב הרדום הקודם? מה ההבדל בין פירוש שמוסיף עוד ידע, לבין אקט שבו האנליטיקאי עצמו מפסיק לחשוב?
מה הקשר בין הבלתי הפיך של הנפש ושל הריפוי? כיצד המהלך הסובברסיבי של שינוי עמדה, והזדהות עם ליבת ההוויה, מרפא סימפטומים באופן בלתי הפיך כמו במקרה של אמה ויחיאל די-נור? ההזדהות כליבת הוויה, תוך סובברסיה לסובייקט והשלתו, מעבר לריפוי, זהו המקום שממנו מגיח האקט האנליטי.