תביעות אהבה והתלונות לגביה, מנוסחות שוב ושוב בקליניקה, וכמובן בהעברה, ומדגימות כשל אינהרנטי באהבה: פספוס, חוסר, ופער עקשן בין הבטחה לבין מימוש. האם תתכן אהבה מפוכחת, שאינה בלי מימוש, ריגוש וגוף, אך שמסתפקת בידע על מה שלא אפשרי בה? ובאיזה שפה היא תדע על כך, אם כל דיבור על אהבה מפיק עונג מהשקר שלה לגבי עצמה?
הגוף, בדחפיותו, ובסימפטומטיות שלו, בוודאי אינו שותף של הנרקיסיזם או של ההונאה העצמית של האהבה. אך הפסיכואנליזה גילתה כבר מראשיתה אהבה, זו של ההעברה, המתקיימת בנוכחות גוף מתענג, הגוף ההיסטרי עם פירוקיו המטרידים, מופעי אי הציות שלו והסימנים שמוטבעים בו.
מניסוחים של לאקאן, בעיקר מסמינר 20, נחלץ במפגשים את תוויה של אהבה שהאנליזה יכולה לאפשר, למי שילך בדרכה עד מעבר להעברה: אהבה שאינה מובטחת, אך גם אינה חלום בהקיץ, ובעיקר כזו שלא חפה מסימפטום ומסימנים אניגמטיים בגוף.