לאקאן ממקם את הפנטזמה במשלב המדומה ומתייחס אליה כאל תבנית של פרשנות, לעיתים קרובות קבועה, לפיה הסוביקט מסביר לעצמו מדוע הדברים מתרחשים בחייו באופן כזה ולא אחר. הפנטזמה היא הדרך שבה הסוביקט המדבר, שכל מהותו קשורה בעבותות אל האחר הגדול מנסח לעצמו מעין תסריט כתשובה לשאלה "מה האחר רוצה ממני?" ומשחזר שוב ושוב את אי האפשרות להתנתק ממנו. מכאן נתקדם אל מה שלאקאן קרא בשנות ה-60 "חציית הפנטזמה". זהו מומנט מכונן שקשור לסיום אנליזה ולהכרה שניתן להתמודד עם המפגש עם הממשי על גילוייו השונים גם בלי ההגנה של הפנטזמה. צעד רחב אל שלל אפשרויות של חופש שנפתחות בפני האנליזנט.ית.
המפגשים יתבססו על טקסטים של לאקאן ועל הקליניקה.
