מישהי סיפרה לי השבוע שדיברה עם בנה בן התשע, שסיפר לה באריכות על כל מיני מצוקות בחייו. האם בעיקר הקשיבה לו. אני חושב שזה ראוי לשבח. כשאתה שומע שהילד שלך סובל, האינסטינקט לרוב הוא לנסות לתקן את גורמי הסבל שלו בעצמך, להציע לו פתרונות, או מנגד, לשכנע אותו שהדברים לא באמת נוראיים. האמת הלא נעימה היא שהאינסטינקט הזה קשור במידה רבה לחוסר האונים שלנו מול המצוקה של הילד, וממנו אנחנו רוצים להיפטר. ברוב המקרים האפקט המרכזי יהיה שהילד יהנהן, יסתום את הפה ויישאר עוד יותר בודד עם המצוקה שלו. באופן פרדוקסלי, הילד שואב כוח מחוסר האונים של ההורה לא פחות מאשר מכל-היכולת שלו. ההקלה הזו של הילד מול חוסר האונים של ההורה קשורה לרעיון של לאקאן, שמאוד קל לנו לזהות את החסר שלנו, את עצמנו כחסרים, ומאוד קשה לנו לזהות את החסר באחר. אנחנו איכשהו מוצאים את עצמנו מניחים כל הזמן שהאחר מלא, בניגוד לכל הגיון. זה קשור לכך שיחסינו עם האחר מושתתים במידה לא מבוטלת על יחסנו עם הבבואה של עצמנו, אבל לא ארחיב על כך את הדיבור.
בכל מקרה, הילד דיבר ארוכות ובאיזה שלב אמר, אמא, אל תביני אותי לא נכון, אני מרוצה מהחיים שלי, אבל אם יש משהו אחד שהייתי משנה זה זה (גורם מרכזי כלשהו לסבל שלו, שהוא בלתי ניתן לשינוי).
קשה שלא להתרשם מהאומץ של הילד הזה, למקם את עצמו במקום שממנו הוא מעריך בעצמו, ועל דעת עצמו, את עצם חייו, מעבר לכלל גורמי הסבל וההנאה שבהם. אני חושב שהדבר ראוי להערכה לא רק בגלל גילו הצעיר, אלא מבחינה אנושית.
שלוש אנקדוטות מהקליניקה ואחת מבניין שרת באוניברסיטת תל אביב:
1. "לא בחרתי להיוולד." זו כמובן טאוטולוגיה, כי אף אחד לאבוחר להיוולד. זה חלק מההשפלה האינהרנטית של הקיום. שלא היית שותף בשום צורה בהתהוות של עצמך. נולדת בתקופה מסוימת, במקום גאוגרפי מסוים, לנסיבות מסוימות. לאבמקרה פרויד מתייחס ל-Family Romance כפנטזיה אוניברסלית. המסגרת שאנחנו נולדים לתוכה תמיד לא תפורה למידותינו.
2. פציינט עובד, מתפרנס, בזוגיות, אפשר להשתמש במילה המגונה"נורמלי". לראשונה ציין, כמעט בחטף, אחרי בערך שנתיים באנליזה, שיש בעיה רפואית מעיקה שסובל ממנה ואם לא תיפטר הוא רואה את עצמו מחליט – באופן רציונלי –לעשות המתת חסד בשוויץ.
3. פציינט אחר, בעל עסק ואב לילדים, אמר באחת הפגישות, בנוגע לעניין כלשהו, שכל חייו הוא רוצה לעשות ונמנע מלעשות, "אבל לעשות את הדבר הזה אומר להתחייב לחיים." כמה חודשים לפני כן אותו פציינט סיפר שבילדותו המוקדמת (סביב הגיל של אותו ילד שהזכרתי קודם), האם אמרה לו, אם תתנהג כך וכך אז יקרה לך בהמשך חייך כך וכך, והוא חשב לעצמו בנקודה הזו: "אם ככה, אז אני לא חייב לחיות".
4. הייתי שלשום בוועדת קבלה ללימודי דוקטורט (נושא הכתיבה שלי קשור למה שאני רוצה להגיד עליו משהו היום) ודיברתי עם שתי מועמדות נוספות בזמן שהמתנו לוועדה. אחת חששה שהוועדה לא תהיה בעדה בגלל שהיא מתעסקת בפסיכו-פיזיקה והיא שמעה שבוועדה יש פסיכו-ביולוגים שלא אוהדים את תחום המחקר הזה; השנייה חששה שהמחקר האימפרי שלה לא אימפרי מספיק, ושיושבי הוועדה לא יתמכו בו בגלל זה, ואני חששתי שחברי הוועדה יעשו לי בעיות כי אני מעוניין במחקר תאורטי לחלוטין והם כולם חוקרים אימפריים.
זו סיטואציה קומית, כי נחשפת העובדה שאין גבול ליצירתיות של כל אחד לדמיין סיבות לאי-אהדה על ידי וועדת הקבלה, סיבות שיהיו כולן כמובן אינטליגנטיות וסבירות, ועם זאת מזווית מעט אחרת הן מפוברקות ומגוחכות. הנקודה שלי היום היא שכדאי להפריד בין מידת האהדה שבה מישהו מתקבל על ידי האחר (לתוך החיים), לבין הבחירה שלו לחיות. יש משהו מהקיום שלנו שתמיד נשאר מחוץ לשדה של האחר, והפסיכואנליזה מבקשת לאפשר לנו לעשות משהו עם הדבר הזה, כלומר, עם עובדת הקיום האומלל שלנו. ואולי על הפסיכואנליזה מוטל להוביל אותנו לנקודה שבה נאלץ לעשות משהו אחר עם הקיום שלנו.
אני חושב שהאנקדוטות האלה מצביעות על חוסר אונים מסוים של הפסיכואנליזה, ואולי אף על הגבול של המנדט שלה לפעול. קל לנו לשחות איפה שפציינטים מדברים על מצוקות שקשורות בדיאלקטיקה האינסופית של ההשתוקקות – אני לא טוב מספיק, ההורים קיפחו אותי, העולם קיפח אותי, העולם דפוק. אנחנו מתערבים, למשל, באמצעות חשיפה של הפנטזיה הלא מודעת שמַבְנָה את ההשתוקקות של הפציינט, של היסוד של ההמצאה הסובייקטיבית שבסיפורים האלה. הדבר מייצר הקלה ברוב המקרים. אבל ההקלה הזו מוגבלת.
ישיסוד נוסף שמחייב התייחסות, והוא אולי יכול לשמש כקריטריון מבחין מהותי בין פסיכותרפיה לבין פסיכואנליזה. בבסיס כל התלונות האלה יש שאיפה למות, לא פחות. הרעיון של הגעה או השגה – להיות מה שאני רוצה להיות, להשיג את מה שאני רוצה להשיג– ואז יגיע אושרי, הוא למעשה רעיון על ביטול התשוקה. למה? משום, שיש רעיון שהסבלשאני סובל קשור לעובדה שאין לי כל מני דברים, כלומר שאני משתוקק. אפשר להשתוקק רקאיפה שאנחנו חסרים. ומכאן שהשאיפה להשיג או להגיע היא שאיפה לסתימת החור הזהשמייצר סבל. ואכן, זו תופעה קלינית שכיחה, שמישהו משיג את מה שהשתוקק אליו, ואולייש איזה high ראשוני, לרוב מופיע אחריו דיכאון מוזר. הבןאדם מתחיל להמציא סיבות חדשות למה ההישג שלו חסר ערך, או למה הוא חסר ערך, ורק אזיש לו הקלה.
הנקודות האלה הן נקודות של כיבוי התשוקה, סתימה שלה. הן מופיעות גם בנסיבות אחרות, למשל, בתוך הפיתולים באנליזה. שם מתגלה, שמה ששכנענו את עצמנו שאנחנו רוצים כדי להיות מאושרים, הוא למעשה המוות. במקום אושר אנחנו מוצאים רק כאב. הקיום שלנו מעבר להשתוקקות מתגלה כבלתי נסבל.
לא אמשיך מכאן בגלל מגבלת הזמן, אבל רק אציין, שנדמה לי שמוצעת כאן הכוונה למהלך האנליטי, האפשרות של הערכה מחודשת של עצם הקיום שלנו, מעבר לתשוקה, ובחירה בקיום שלא בחרנו בו. לא מזמן אמרתי לאנליטיקאי שלי, על בחירה שעשיתי, שאני חושש שללכת איתה יהיה בזבוז זמן. הוא ענה לי, "מה לא בזבוז זמן?" זו שאלה מבהילה, אבל חיונית.