כילדים בחוף הים, העסיקה אותנו השאלה לאן נגיע אם נחפור עמוק בחול. כשחפרנו מספיק, מים מילאו את הבור (כמו משה והסלע). זה לא סיפק אותנו - מה יקרה אם נמשיך לחפור? נגיע לסין! לא במקרה נבחרה סין בשביל המיתוס הזה, היא מסמנת את הריחוק הרדיקלי האפשרי בין בני אדם (זה סינית בשבילי=אני לא מבין כלום). הדבר עולה בקנה אחד עם העיקרון הלאקאניאני המובהק הבא: אם נחפור כדי להגיע לגרעין הפנימי העמוק של מי שאנחנו, בסופו של דבר נמצא את עצמנו בהכרח... בחוץ. אם נבקש את השמש ברצינות מוחלטת לא נמצא אלא חור שחור (המאניה מתהפכת תמיד לדפרסיה). אם נדבר אל מישהו, וודאי יש סיכוי טוב שיצאו שם מים טובים. אבל אם נמשיך ונדבר, נרצה להגיד הכל, להבין הכל, להיות מובנים לגמרי, האחר יהפוך להיות סיני, נגלה שאנחנו מדברים סינית. נגיע לנקודה של כשל לוגי, בה הוספת לחות זורקת אותנו לצחיחות מדברית, והעמקת הכרות מולידה ניכור (המילים "מוכר" ו"ניכור" חולקות את אותו השורש).הרצון לחשוף את האני האמיתי אינו אלא צידו השני של הסירוב לדעת, שמה שהכי אינטימי ועמוק עבורנו חיצוני וזר בדיוק במידה שהוא פנימי, כלומר, שאנו מנוכרים מהקיום של עצמנו באופן מבני. ההתנסות הפסיכואנליטית חותרת לרישום של ידיעה זו בסובייקט המדבר, רישום שהוא תמיד פרטיקולרי, ולכן לא ניתן ללימוד.
בנקודהזו מופיעות שתי שאלות, האחת אונטולוגית והשנייה אתית. השאלה האונטולוגית: בתוך כלההשתנויות והרבדים, אם נחפור, אם נסיר את כל המסכות, איזה סובסטאנס נמצא,"אני" אמיתי, "עצמי", איזו מהות שלא משתנה, ש"עומדתמתחת" (sub-stance) —המאור הגדול? התשובה של לאקאן שערורייתית:הסובייקט בכבודו ובעצמו גם הוא "זרוק מתחת" (sub-ject), והסטטוס שלו הוא סטטוסשל הנחה (sub-position, "להניח מתחת"). לא עוד מדובר על"הנחת ידע" אלא על הנחת סובייקט! הנחה - איזה מעמד אונטולוגי מפוקפק! זוהסיבה לכך, שאת האָפֶקט שמלווה את ידיעת הסטטוס הזה, את ידיעת הניכור, ואולי מעגןאותה, אפשר לכנות כאב הקיום, ואת החוש שמתפתח מהכאב הזה אפשר לכנות חוש התהום.
כאן נדרשת תשובה לשאלה האתית—מה אפשרי עבור הסובייקט הזה, המונח, הכואב? מול האחר תמיד מתקיימת "קבלת פנים" – מה זה אומר אם לא את מה שזה אומר, שאת הפנים שלנו אנחנו מקבלים מהאחר? תחת הרצון להיות אותנטיים, עצמנו, מי-שאנחנו-באמת, אנחנו מבקשים להסיר את המסכות שהאחר מדביק לנו, אבל מוצאים את עצמנו, במקרה הטוב, עם מסיכה אחרת, ובמקרה הרע, נשטפים מועקה או דיכאון כששוקעים בסדק שבין כיסוי לכיסוי. אין מנוס מהדבר הבא: לאהוב מישהו מחייב שנסכים להיות נתונים למבט שלו, שנאפשר לו להעניק לנו פנים. הדבר הזה מגביל אותנו, מצמצם אותנו, אבל בה בעת מעניק לנו הוויה.אנחנו יכולים להשתחרר מבן הזוג הזה, ואפילו לעבור לעיר שבה איש לא מכיר אותנו, לחוש שחרור גדול לצד מועקה ועצב, למצוא אחר, להרגיש שגילינו את הפנים האמיתיות שלנו, או לכל הפחות, פנים טובות יותר, אבל הספק מנקר– אולי עם אחר אקבל פנים אחרות, מדויקות יותר למי שאני, הוויה אחרת, מלאה יותר, אולי עם אחר יצליח אורי, המבליח חרישית, להזריח במלוא הדרו?
הסטטוס החמקמק הזה של המהות גוזר על הסובייקט את מלאכת ההנחה: לשוב ולהניח שוב ושוב ושוב ושוב, להניח שאני מישהו, שהאחר מישהו, שיש משהו מתחת, להסכים להיות פתי, ללכת שביאחר האשליה, שיש משהו מתחת, לשמור את הכדור באוויר. בכוחו של המפגש עם כאב הקיום לאפשר לאדם להיות חופשי – לא מהשקרים ומהזיוף, אלא מהדחף הכפייתי לאמת, שאחראי עלכאב ההמתנה לטבע האמיתי והאותנטי שיתגלה ויצוף, להוויה המלאה שתופיע, להשתחררות מהכבלים של הבירוקרטיה, של המשחקים, של העלבונות ושל העמדות הפנים. החופש הזה מאפשר לאדם לחדש את אמונתו (באחר) שוב ושוב, להניח ולהניח, את עצמו ואת האחר, את הדברים שבעולמו, לדבר, להעמיד מאור פנים לעצמו ולאהוביו, לחגוג את נשף המסכות, ולהבטיח לעצמו סיפוק מהחיים והוויה – רק כך יבטיח לעצמו הוויה. הוויה, אם כן, שמורה למי שמוכן לדעת את ניכורו מעצם קיומו. אדורנו תמצת את העניין במדויק: Retention of strangeness is the only antidote to estrangement”" [רק שימור ה(מו)זרות ירפא מןהניכור]. כך שבסופו של דבר, נדבר תמיד אל מישהו ובה בעת אל אף אחד\כל אחד\ אלוהים, ונקבל את פנינו ממישהו ובה בעת מהשמיים הנצחיים.