"If a man could pass through Paradise in adream, and have a flower presented to him as a pledge that his soul had reallybeen there, and if he found that flower in his hand when he awake – Aye, whatthen?"
Samuel Taylor Coleridge
להירדם – זהלא עניין של מה בכך. תשאלו את האובססיבית, שמחשבות לא מאפשרות לה להירדם, והיאצריכה להתיש את עצמה לכדי אבדן הכרה, או את ההיסטרית שמביאה את עצמה לעלפונות. אלוצורות של דילוג על הפעולה של ההירדמות, על אותה הנפילה (falling asleep, falling in love), שהיא בהכרח פעולה של סובייקט, בהיותה נוגעת בלב הפיצולשמכונן אותו ככזה. אפילו בחלום הסובייקטלא הולך לישון – כשישנים ויש רעש בחוץ, הרעש יכול להיכנס לתוך החלום באופן שיאפשרלהמשיך את החלימה, והרעש יכול להעיר. מי מכריע בעניין הזה? ומי מכריע באיזו נקודהבחלום מתעוררים? ובאשר לפסיכואנליזה, כפרקטיקה שתומכת בדחיפה של החי המדבר לעמדתסובייקט, היא פועלת על ההעברה. אחריכשנה וחצי באנליזה, מטופלת אומרת שלא יכולה לסמוך על עצמה ומרגישה חסרת ערך, תמידהרגישה כך. הצעד הנוסף תמיד חסר, בכל מה שהיא עושה, לא משנה כמה פרויקטים לוקחת עלעצמה. יש איזה פרי ששוב ושוב לא נולד. אז היא אומרת: "זה מצחיק, איפה שאניחושבת שאני עושה עוד צעד זה רק בטיפול. אני נבוכה להגיד את זה כי אולי אתה לא חושבשאני מתקדמת, אבל אני יושבת עם הגב אליך אז זה מקל עלי. את התואר באוניברסיטהסיימתי רק כי בקרב חברים ומשפחה זה היה נחשב קטסטרופה אם לא הייתי מסיימת, אבל חוץמזה לא מרגישה סיפוק, שאני מגיעה לשלב הבא. כאן… זה אחד הדברים היחידים בחיים שלישאני עושה בעקביות, זה הולך נגד האופי שלי. גם פה לא השגתי את הדבר הבא, אבל אניכאן. קשה לי לבטל פגישה, וזה ממש מוזר בשבילי. כל דבר אחר אני מבטלת בקלות. אפילובמערכת היחסים שלי אין לי את זה! יש משהו genuine, שאתהמתעניין בפסיכולוגיה. אני אוהבת לחשוב על זה שיש לך סיבה נוספת שאתה רוצה שאניאבוא. לא יודעת, שמגיע לי לחיות חיים יותר טובים… אמרתי פעם שכל האנשים בחיים שליכותבים על הגוף שלי. אתה היחיד שלא."
אמירתה, שמה ש- genuine בהתנסותשלה כרוך בעניין שלי בפסיכולוגיה, מסמנת משהו חשוב בנוגע למהותה של ההעברה, כתופעה יסודית של הלא מודע, שקשורה בקשר בלתי ניתן להתרה לתשוקה של האנליטיקאי. המטופלתכמו מכורה לתארים, שמתפעלים ממנה, מעריכים אותה, שהעיניים עליה, שמסמנים אותה כמיוחדת—נותנים לה משהו להזדהות איתו, לזהות בו את עצמה. ומה שתומך בכך שההתנסות האינטימית שלה באנליזה היא genuine—וזאתבשונה מהתחושה המתמדת שלה שהיא מרמה, מזייפת, בכל תחום בחיים—הוא העניין שליבפסיכולוגיה! הדבר ראוי לכל תמיהה, שכן הוא הולך לא רק נגד התיאוריה שלה עצמה עלמה מייצר ערך במפגש עם אדם אחר, אלא גם נגד ה-commonsense הפסיכולוגי – לא שאני מבין אותה, לא שאני מחבב אותה, לא שנוצר בינינו קשר אינטימי – מה שמאפשר משהו חדש לא כרוך בשום דבר מהדברים האלה (גם אם הםישנם, וגם אם הם חיוניים), אלא בכך – שמשהו לא ברור מניע את העניין שלי. שהרי, כשהיא אומרת "פסיכולוגיה", אין זה אלא שם קוד ל-X, לנעלם, שהעניין שלי כרוך בו ואי אפשר למקמו. ולא ברור באיזה אופן אותו הדבר קשור אליה. עובדה זו, היא מאפשרת genuineness חסרתקדים בהתנסות שלה.
כל דבר שמוצאים במציאות, כל דבר שיש לו שם ופנים – אין בו לכשעצמו מין. אנחנו שוקלים אותו, הופכים בו לכאן ולכאן, ולבסוף תמיד נלך נגדו. תחושה שלהולכת שולל וספק לא תרפה. הוודאות, שמאפשרת לסובייקט לדעת: זה genuine, מתאפשרת רק בעזרת התמיכה של הדחף.
זו הסיבה לכך שהתוכן והמשמעות של הדברים של המטופל מעניינים אותנו בערבון מוגבל בלבד. הם מובילים תמיד למבוי הסתום של ההזדהויות, שגם בהן אין מין.יש איזה אובייקט, שהמטופל מצמיד בחוזקה לחזה שלו, כאילו ככה יצליח לראות אותו במראה. אבל איפה אפשר למקם במראה את המבט? העבודה האנליטית לא מכוונת אלא לכך– להרחיק את האובייקט הזה מכל נקודה של זהות.