פניתילאנליזה עם מועקה שליוותה אותי מאז הילדות. כשנתיים לתוך האנליזה אמרתי באחתהפגישות: הייתי בחנות במרכז ת"א, אישה עם צליעה נעמדה בפתח החנות, והיה ברור שהיא לא מהאזור. היא שאלה איפה אפשר לקנות שמלות באזור, וכשאיש לא ענה, ספק כי לאשמעו אותה, ספק כי היא דיברה באופן שמבטל את הנוכחות של עצמה, היא הסתובבה והלכה.הבטתי בה מתרחקת, צולעת, והתמלאתי כאב ומועקה.
האנליטיקאית הגיבה כך: פספסת הזדמנות לאהבה.
התגובההזו הפתיעה אותי והממה אותי מאוד – אני חושב שמשתי סיבות. הראשונה, מאיפה אהבה נכנסה לתמונה, מה הקשר של אהבה למה שאמרתי? והשנייה - האקט שהיא עשתה. וזה אקט במלוא מובן המילה. היא הפנתה כלפי אצבע מאשימה. ולא סתם האשמה, האשמה חמורה. לפספס הזדמנות לאהוב זה דבר נורא! ממה שניתן היה לייחס לו ערך של עמדת רגישות לסבלו של הזולת, אולי אפילו נגיד, עמדה מוסרית, האנליטיקאית סובבה את העמדה הזו לעמדה שלכישלון אתי. כי אין לי שום התלבטות לגבי השאלה מה יותר טוב – להיות במועקה או לאהוב.
זהדבר אמיץ ואחראי שהיא עשתה, והזעזוע שהוא עורר בי קשור במידה רבה לאופן שבו היא נעמדה מולי, כמי שמקשיבה לי, כנמענת שלי, ומשהו בעמדה שלה בתוך האנליזה – כמובןשלא מדובר רק על הרגע הזה – אפשר לי לשנות את עמדתי ביחס לאחרים באופן שעשה אתהחיים שלי טובים יותר.
האהבהתמיד הדדית
האהבהתמיד הדדית. זה עקרון שלאקאן התמיד איתו לאורך ההוראה שלו. הוא ליווה אותי שנים, וכשהצלחתי לתפוס אותו כמעט הובכתי מעד כמה הוא פשוט. העיקרון הזו הוא מבני, לוגי,והדבר מחייב לתפוס אותו באופן אחר מאשר מה שהדמיון מציע. למעשה, הדמיון הוא שעלוללמנוע את האפשרות לתפוס אותו. כי הדמיון קובע את ההפך: האהבה תמיד לא הדדית – אניאוהב את מי שלא רוצה אותי ומי שאוהב אותי זה לא מי שאני רוצה. או בגרסה המרוככת –גם אם אוהבים, תמיד יש מישהו שאוהב יותר.
אני חושב שהתקשיתי לתפוס אותו בגלל שהוא כל כך פשוט. במאמר מוסגר אגיד שזה כנראה אופייני לרעיונות של לאקאן – הרבה פעמים הם קשים לתפיסה בדיוק בגלל שהם פשוטיםבאופן מביך, ואני מתכוון לזה באופן מאוד ישיר – הפשטות גורמת לתחושת מבוכה, כי היא חותרת תחת סיפורים שאנחנו לוקחים מאוד ברצינות ומסתמכים עליהם כמצפן פרשני. במאמר מוסגר אגיד, שבסרט תיעודי על לאקאן, ז'אק אלן מילר אמר שלאקאן היה הבן אדם הכיפחות נוסטלגי שהוא הכיר. אני חושב שהיכולת של לאקאן לפשטות הזו קשורה לעמדה הזו שלו, אי-נוסטלגיות.
הגרעין האפשרות לתפוס משהו מהרעיון שאהבה תמיד הדדית, נעוץ, בשלב הראשון, בהסטה של הליבידו מהשאלה מי אוהב, שהיא קרובה, אולי קרובה מדי, לשאלה מי אוהב יותר, לשאלה מהם התנאים שבהם מתקיימת אהבה.
הלוגיקה של לאקאן מאפשרת לחלץ את התשובה הבאה: לאהוב זה להסכים לאהבה של האחר. בניסוח אחר, עסיסי קצת יותר, לאהוב מישהו זה אומר לסלוח לו על זה שהוא אוהב אותי. למה לסלוח?כי אם מישהו אוהב אותי, הוא בהכרח מבקש ממני משהו, הוא מפנה אלי משהו. ואם הוא מבקש ממני משהו אז חסר לו משהו, ויותר מזה, משהו אצלו דפוק, והוא מבקש לפתור את הדפיקות שלו באמצעותי. כלומר, אי אפשר להציע אהבה מבלי להפליל את עצמך בזה שמשהו אצלך דפוק.
אם ככה, לסלוח ולהסכים: לסלוח – על הדפיקות, ולהסכים – להתמקם כמי שיש אצלו פתרון, או כפתרון. למילה פתרון יש שתי משמעויות – לתקן (לפתור בעיה = לתקן את הבעיה), ופתרון זו גם תשובה לחידה. תשובה לחידה לא בהכרח פותרת שום בעיה במובן של לגרום לבעיה להפסיק להתקיים. אין גילום מובהק לדבר הזה יותר מאשר האמירה הרווחת בקליניקה – "אוקיי, עכשיו אני יודע את זה, אני יודע למה זה קורה, אבל מה זהעוזר לי?"
מישמקבל מעמד של מי שאצלו יש תשובה לשאלה האינטימית שלי הופך מכוח התנועה הזולהיות חידה בעצמו, וככה נוצר קשר בין מי שחד לבין מי שהרעיון שיש אצלו תשובה הופךאותו לחידה, ואת ההדדיות הזה לאקאן מכנה אהבה. זו הדדיות משום ששתי העמדות – שלהחד ושל מי שיש אצלו פתרון, הן עמדות מחייבות, עמדות שיש בהן engagement.
אני מקווה שעולות לכם עכשיו בראש דוגמאות שסותרות את זה. הרי ברור שלא תמיד קיבלנו בחזרה אהבה ממי שהפנינו אליו דאגה, תשומת לב, עניין, משיכה, והיינו נכונים לעשות בשבילו כל מני דברים – ולהפך.
הדבר שאמרתי לא מדויק, אבל הייתי חייב להגיד אותו כדי שאוכל לתקן את אי הדיוק שבו, ובתיקון הזה לומר את מה שחשוב לי לומר. כל הדברים הטובים שאני יכול להפנות כלפי האחר הם עם סטטוס של המתנה, של הנחה, של השהייה; הם עומדים באוויר חסרי צורה, וזה לא מוגזם לומר שהם במצב טרום-אונטולוגי, הם עוד לא ממש באו לידי קיום. מה צריך לקרות לשם כך? שהאחר ישיב. שימו לב לכפל המשמעות גם פה – להשיב זה להחזיר, קיבלתי חפץ ואני משיב אותו, ולהשיב זה גם לתת תשובה. אם נבקש להוציא מסקנה מהזליגה של שתי המשמעויות האלה לתוך מילה אחרת, אפשר להגיד שגם אם אתה מקבל בדיוק את אותו הדבר שנתת, העובדה שקיבלת אותו מהאחר משנה את המעמד שלו, את הסטטוס שלו, ואז זה כבר לא אותו הדבר, הדבר המושב מקבל ערך של תשובה שמשנה את העמדה שלך ביחס למה שמושב.
כל תשובה, טובה ככל שתהיה, לעולם לא תהיה מוחלטת, בכל הנוגע לשאלה מה אני מבקש מהאחר ומה האחר מבקש ממני. הפנים של האחר הם מעורר המועקה האולטימטיבי. מה הפנים האלה מבקשות ממני? מול הפנים יש תמיד השהייה, ספק, שמשפיע גם על המערכת התפיסתית, בניסיון לייצר קריאה של הפנים. ובמקביל יש ספק בנוגע לאיזה פנים אנו רוצים להשיב לו – פנים קרות, פנים מאיימות, פנים לבביות.
אם ככה, הדבר הזה שמופנה כלפי הוא עם סטטוס של טרום-אהבה, או עדיין-לא-אהבה, או, במילים של האנליטיקאית שלי, הזדמנות לאהבה – הדבר נקבע רק בדיעבד, עם תשובתי. לכן מדובר על עניין הכרחי ומבני, שהאהבה הדדית.
אני הולך לחטוא עכשיו בחטא הדוּגמה. מישהו יכול להושיט אלי יד ברחוב, עם איזה חפץ שנפל לי ולא שמתי לב שנפל, והוא יכול לעשות זאת במידה רבה של תמימות או אוטומטיות.אם אגיד לו "תודה" בפנים חתומות, המפגש הזה יכול להיוותר ללא סימן וללא משקל. אבל אני גם יכול להשיב לו כזה חיוך, ואולי להוסיף הערה, למשל, וואו, אני לא מאמין שעשית את זה, שבדיעבד האקט שלו עצמו יירשם אצלו כאילו הוא בעצם צריך ממני משהו, ביקש ממני משהו, והוא ישאל את עצמו, רגע, מה עשיתי? והתשובה נמצאת אצלי. ואז האקט יכול להפוך בדיעבד למחווה של אהבה, גם אם המניע הראשוני היה איזה אידאל של עזרה לזולת. כלומר הערך של הפנייה אל האחר נקבע גם בדיעבד. הסט של הדימויים והרעיונות והערכים שעומדים לרשותי לא מספיקים לי בשביל לדעת מה היה שם.
ההיענות שלי מייצרת זרות שלו מעצמו, ממה שהוא זיהה את עצמו איתו, מהמניע שאיתו הזדהה, ובאותו רגע הוא נתון במבוכה – הוא לא יודע מיהו ומה הוא רוצה, ומה הוא עשה, הוא מופתע, ובאותו רגע חלק מהתשובה לשאלה מיהו עוברת להימצא אצלי, וכך הוא נכנס לתוך לוגיקה זרה שקושרת אותו אל האחר. שם אפשר להגיד שיש אירוע של אהבה, שנרשם משהו שהוא מהסדר של אהבה.
זוגות לא פעם לא מגיעים להסכמה מי התחיל עם מי, או מי עזב את מי. כל אחד משוכנע בכנות שהאחר התחיל איתו. זה לא רק עניין של גאוותנות, יש קושי, ובמובן מסוים אולי אפילו בלתי אפשריות, לתפוס את ההדדיות שבאהבה. בדוגמה שהצעתי, מי שמושיט יד עם הדבר שנפל לי ואז זה שמחייך– כל אחד משני הצדדים, קל לדמיין את זה, יכול להיות משוכנע לחלוטין שזה האחר שהתחיל איתו– ושניהם צודקים, במובן המסוים הזה, שזה תמיד בא מהאחר. יש ביטוי בעברית שממחיש זאת היטב: "אתה מוצא חן בעיני" –הדימוי שהביטוי הזה מציע לזה שאני רוצה אותך הוא שאתה מוצא משהו בעיניים שלי. יש חוסר אפשרות מבנית להכריע מי זה שמצא את החן ומי זה שהשיב, שנענה.
כדאי להגיד בהקשר הזה כמה מילים על נרקיסיזם. הזמן קצר מאוד אז רק אציג כמה קביעות מבלי שאוכל לבסס אותן עכשיו. יש יסוד של נרקיסיזם בכל אהבה, זה תנאי הכרחי, אבל הזיקה הנרקיסיסטית לאחר היא תנאי לא מספיק בשביל שתהיה אהבה, יש צורך בהתרחשות שנייה, בתנאי שני.
בעיני ושל האחר אכן קיימת השתקפות שלנו עצמנו. גם באופן ממש ליטרלי, על העדשה של העין שלו. ואכן, זה פן מהותי באהבה – אי אפשר להסתכל על מישהו שאוהבים ולראות בו משהו מכוער וחסר ערך. לאהוב מישהו זה בהכרח לראות בו יופי. אז האהוב בהחלט יכול ליהנות מהפוטוגניות שלו על עדשת העין של האוהב, ולהתבשם בה מדי פעם, למה לא? אבל הנדבך שמאפשר לנו לדבר על אהבה, על הדבר הזה שהוא הדדי, הוא זה: ההשתקפות על העדשה לא ניתנת להפרדה מהעובדה שיש מישהו שמביט מבעד לעדשה. זה קצת מבהיל, יש שם מישהו שמביט, ישות מסתורית, שהגישה שלנו אליה מוגבלת. לעין יש פוטנציאל לעורר פרנויה בדיוק בגלל המבט הזה שמבעד לעין.
והישות הזו נכונה להעמיד לרשות האחר את עדשת העין שלה, מתוך רצון טוב, כדי לתת לאחר צורה, קווי מתאר. הנכונות הזו קשורה למה שהתייחסתי אליו קודם בתור מה שלא בסדר אצלנו, מה שדפוק אצלנו, שחסר אצלנו, הגרעין של חוסר הישע שלנו, הנקודה שבה אין לנו עוגן, שבה אנו מושהים מעל תהום. [הנכונות הזו, אם ככה, נשענת על הכרח, על אין ברירה. אפשר לחשוב שזה מפחית מעניין הנכונות, אבל באתיקה הנגזרת מהאמונה בלא מודע זה בדיוק מה שנותן את הערך לנכונות הזו.]
המועקה שהזכרתי קודם, השיתוק, מול המבט של האחר, קשור בכך שלא ברור מה מעגן את האחר –היופי שלו, החכמה שלו, הכסף, התארים, החן? אפשר כמובן להישען גם על אבחנות פסיכיאטריות, ויש הרבה עוגני הזדהות. אבל הם תמיד חסרים ולא מכסים הכל. גם האדם היפה והחכם והמוצלח ביותר – גם הוא עומד מעל תהום פעורה. הסירוב לדעת את זה קיבל אצל היוונים את השם היבריס, שהתייחס לעמדה של אדם ביחס לחברו.
כך שהאהבה היא זיקה אל האין-עוגן של האחר, ושהוא נכון, במצב העניינים הזה, לתת ליצורה, ולקבל ממני צורה, כדי שנוכל לעשות יחד משהו טוב, בתנאי הזה של מה שאין לשנינו.
האנליזה חותרת לייצר את ההבדל החד ביותר שניתן לייצר בין מערכת היחסים עם הבבואה לבין מערכת היחסים עם מה שאין. ההבדלה החדה הזו לא חותרת להפחתה בחשיבותה של הבבואה, אלא להסדרת היחסים שלה עם מה שאין, עם העוגן הנעדר.
לאקאן מציע, שאנחנו לא אוהבים באחר את מי שהוא, או את מי שהוא באמת, כפי שלעתים אנו תובעים מהאהוב שלנו, תאהב אותי על מי שאני או על מה שאני, אלא, לאקאן אומר, הוא אוהב אותנו, בסופו של דבר, על מה שאין לנו. כמובן שהאהבה לאחד ולא לאחר קשורה כמובן בכל מני תווים שמאפיינים אותנו, אבל התווים האלה הם עם זיקה בלתי נמנעת אל איזה *אין* שעומד מאחוריהם, התווים האלה מצעפים משהו מהאין, ואנחנו אוהבים את האופן שבו הוא מצעף את מה שאין. האהבה אם ככה היא הנכונות לתת לאחד המסוים הזה את מה שאין לנו, וזאת, בגלל מה, שבסופו של דבר, אין לו.
אולי אתם שואלים את עצמכם איזו שאלה שהיא וריאציה עם האמירה השכיחה בקליניקה שהזכרתי קודם – אוקיי, נגיד שיש בזה משהו, מה זה עוזר לי?
זיקה אל האחר בתנאי הזה שניסחתי מאפשרת ליהנות יותר מהאהבה, כי הבבואה מקבלת את מקומה הנכון, שהוא בפירוש מקום של כבוד, שמחליף חשדנות אינסופית, פקפוק, ואפילו ציניות, שמאפיינים את מי שמבקש הוכחה ניצחת שמה שהוא רואה אמיתי – הדבר הזה מאפשר לנו להיכנס לזירת המשחקים מול האחר עם פחות מועקה ועם יותר שובבות, ללבוש את הבגדים שהאחר צריך שנלבש, ולהלביש אותו בעצמנו, ולא רק להתנגד לכל זה, להסכים להסכים.להסכים להעמיד פנים בגאווה, במובן הליטרלי מאוד, לתת פנים לאחר, בשני המובנים, מבלי להרגיש שאנחנו מוותרים על האני או העצמי האותנטי שלנו, אלא להפך, בגלל שכך, ורק כך, אנחנו מנפישים את הדמות שלנו, מפיחים בה חיים – רק ככה מייצרים הוויה.
על התנאים שבהם המעבר לזירה הזו עשוי להתרחש באנליזה אדבר בשיעורים שאתן, בסוף שנת הלימודים.