העבודה הפסיכואנליטית כרוכה באקטיבציה של השאלה "מהו האובייקט שלך?". לצורך העניין אגדיר כאן "אובייקט" כתשובה לשאלה "מהחשוב לך בחיים?", במובן של מה מחזיק אותך על הרגליים כסובייקט, מה מייצב את ההוויה שלך. יש צורך באקטיבציה של השאלה משום שהסובייקט לא מגיע איתה לאנליזה. בין היתר, משום שיש לו תשובות מוצקות בנוגע לאובייקטים שלו. חלק מהתשובות מעוררות בו סבל, אך הודאות שיש לו בתשובות עושה עליו בה בעת אפקט מרגיע. אדם פונה לטיפול כשהודאות מתערערת, כלומר, כשנדמה ששינוי אפשרי. הניסיון האנליטי מלמד שהתחושה הזו ששינוי אפשרי לא רק שלא מייצרת אופטימיות, אלא מועקה ובהלה. הסובייקט מעדיף את הוודאויות הכוזבות שלו. המועקה והבהלה מניעות את הפניה שלו לאנליטיקאי, והפניה הזו היא תמיד זהירה, מהוססת, ויש בה תמיד מן ההימור. הנקודה שבה אנו פוגשים את הפציינט היא נקודת ההימור הזו. האנליטיקאי הוא זה שמביא את העובדה הזו בחשבון באופן בו הוא מקבל פנייה.
אתן דוגמה, שנדמה לי שיש בה מין הפרדיגמטיות. אישה בשנות ה-60 לחייה מייחסת את הסבל שלה לבדידות. כשחבר אהוב מהעבר יצר איתה קשר היא"שכחה" לחזור אליו. שאלתי אותה- מדוע שכחת לחזור אליו? אחרי שפסלנו תשובות לא משכנעות היא הודתה שהופיעה אצלה מועקה. אמרתי- את לא מפסיקה לומר שמה שחסר לך הוא מישהו שירצה אותך, יאהב אותך, והנה כשזה מופיע, את מרגישה מועקה ונעלמת. היא רואה את הסתירה, ולא מצליחה להסביר אותה לעצמה. לבסוף היא אמרה, עולה בדעתי שהוא תמיד העריץ אותי, וההערצה הזו הייתה נוכחת גם באותה השיחה, עדיין, אחרי כל השנים. ופחדתי שהמיתוס הזה יישבר אם נחזור לקשר.
מה התגלה כאן? שהאובייקטים "אהבה" או "קשר" או"זוגיות" או "סקס", אינם האובייקט שלה, או ליתר דיוק, שיש אובייקט אחר, חשוב יותר עבורה, שחותר תחת כל אלה, והוא זה שמקבל כאן את השם"המיתוס". ברגעי האמת מתגלה האובייקט שהיא דבקה בו, מחויבת לו, נאמנה לו, אוהבת אותו. היא אמרה זאת באופן נוסף, מפורש יותר. היא תיארה את בדידותה כ"לחיות בתוך ארון זכוכית". מהו הארון הזה אם לא המשכן של האובייקט היקר ביותר עבורה? (לצורך העניין אפשר לכנותו המיתוס של האני, ולומר שמה שחשוב לה הוא לשמור על מעמדה כאובייקט מיתי, גם במחירים כבדים).
האנליזה לא חותרת להחלפת אובייקטים לא מוצלחים ל"אובייקט הנכון", וגם לא בהכרח לאובייקטים שהפציינטית מבקשת לעצמה, בין היתר בגלל שאובייקט המיתוס הוא לא ההופכי של האהבה והמין, אלא הוא ממלא בהם תפקיד מרכזי. וכאן אנו נוגעים באחד מהמבואות הסתומים בחשיבה האנליטית, כמו גם בכל מקרה קליני.האהבה והמין מושתתים על נרקיסיזם, על מיתוס האני, לא פחות משהם מושתתים על "יחסי אובייקט", אם למנות את אחד הבינארים של פרויד שקורסים לתוך עצמם. במפגשים ארחיב על כך. כאן אומר רק את זה: אנחנו לא צריכים להיות מופתעים מדי מהעובדה שאחרי שבודדנו את אובייקט המיתוס באנליזה היא התחילה לדבר על הפנטזיה המינית שלה באופן שלא קרה בעבר. והיא העירה, אני לא יודעת למה, אבל אלה הדברים שעולים לי לראש.
המוצא מהסבל הסימפטומטי אליו חותרת האנליזה הוא מה שאציע לכנות הכנסה לפעולה של האובייקט, מה שבסופו של דבר מתאפשר רק על ידי הוצאת האובייקט מארון הזכוכית, כלומר, על ידי ריקון ארון הזכוכית. כשקודש הקודשים הוא חדר ריק, אז כל פנטזיה מכבדת את בעליה.