אין עוררין על כך, שבקליניקה האנליטית ניתן להבחין בין דיבור שמופיע בו דבר מה חדש ומפתיע עבור המדבר\ת לבין דיבור שחוזר ומתייחס לעצמו; בין דיבור שמביא לשינוי בהוויה של המדבר\ת לבין כזה שלא. בסמינר המדובר, אולי יותר מבכל סמינר אחר שהעביר, לאקאן מפתח את ההבחנה בין שתי צורות הדיבור הללו. אגב כך, הוא מנסח הן את הציר בו מתבצע שינוי באנליזה והן את העמדה האנליטית התומכת בדיבור המאפשר שינוי. בעוד שלאקאן זנח בהמשך דרכו את ההבחנה בין שתי צורות הדיבור הללו (במפגשים ננסה לעמוד על הסיבות לכך), מתוך ההבחנה השיטתית הזו שהוא מציג בסמינר הראשון מתחייבת עמדה שעל האנליטיקאי לאייש, אותה אני מוצא כבעלת חיונית שליחה לאנס הן בהוראה המאוחרת של לאקאן והן בעבודה האנליטית. עמדה זו נוגעת להתייחסות לדיבור כאל, לפני כל דבר אחר, בקשת הכרה (connaissance) מהאחר, עלאי-ההכרה \ הטעות בהכרה (méconnaissance) הבלתי נמנעת. הרעיון של לאקאן על מה שאכנה "יעילותו של הדיבור" נגזר מעמדה זו ביחס לדיבור. במילים אחרות, אם בבסיס הדיבור ניצבת בקשת הכרה, הרי שלדבר הזה השלכות מרחיקות לכת על השאלה מהו השדה בו מתבצעת העבודה האנליטית ומהו הדבר שמרפאים באנליזה.
במפגשים, המשתתפים יוזמנו להציג קטעים מהסמינר הראשון, מטקסים רלוונטיים של פרויד שלאקאן מתייחס אליהם בסמינר, ולא פחות מזה – מניסיונם כמטופלים וכמטפלים.
להלן כמה מובאות מתוך סמינר 1 (תרגום חופשי שלי מאנגלית):
"מיהו זה, שמעבר לאגו, מבקש הכרה?" (51)
"הכרה… זהו המימד שבו יש למקם את הדיבור, לפני כל דבראחר. הדיבור הוא במהותו האמצעי להשגת הכרה… זו הסיבה לכך שהוא אמביוולנטי ולחלוטיןבלתי ניתן לתפיסה. מה שהוא אומר – האם זה נכון? האם זה לא נכון? זהו תעתוע (mirage). זהו התעתוע הראשוני, שמבטיח לנו שאנונמצאים בשדה של הדיבור… הדיבור קיים מהרגע בו יש משהו מנסה לגרום לנו להאמין בו ודורש הכרה." (240)
"מה שזוכה להתעלמות באנליזה הוא בבירור הדיבור כפונקציה של הכרה. הדיבור הוא המימד שדרכו התשוקה של הסובייקט משתלבת באופן אותנטי במישור הסמלי. רק כאשר היא מנוסחת, משוּיֶמת בנוכחות של האחר, התשוקה, תהא אשר תהא, זוכה להכרה במובן המלא של המושג. אין זו שאלה של סיפוק התשוקה ואף לא שלאיזו אהבה ראשונית שאינני יודע מהי, אלא, מדובר בדיוק על הכרה של תשוקה."(183)
"הדיבור המלא הוא דיבור שמכוון לאמת ויוצר אותה, האמת כפי שהיא נוסדת בהכרה של אדם אחד על ידי אחר." (107)
ומובאה אחרונה מתוך סמינר 5:
"מה שמוטל על הכף באנליזה, בהבנת המבנה הסובייקטיבי, הוא תמיד דבר מה שמראה לנו את הסובייקט ככזה מעורב בתהליך של הכרה, אבל הכרה של מה? הבה נבין זאת כראוי, משום שהסובייקט אינו מודע לצורך הזה בהכרה, וזוהי הסיבה לכך שעלינו למקם במקום כלשהו את הכורח הנוסף בכל מערכת יחסים של הכרה, מקום של אחרוּת של תכונה, שלא ידענו אותה עד כה, ולא עד פרויד… המקום של המסמן באמצעותו ההוויה מתחלקת מהקיום של עצמה… דבר באמצעותו הסובייקט תופס את כאב הקיום." (184)