החזרה של המודחק והמודחק הם אותו הדבר. לאקאן חזר על הקביעה הזו, שחותרת תחת הדימוי הרווח של המודחק, ולצורך העניין של הלא מודע, כמשהו מוסתר, למשל, מאחורי פרגוד של שיכחה או עיוורון. בחסות הדימוי הזה פרחו בפסיכואנליזה רעיונות של הופעה או התגלות, כאילו ההבטחה של הפסיכואנליזה היא שיעלה ויופיע משהו מהאמת, ובעיקר, מהפתרון (של הבעיה, ושל החידה). העמדות האלו התעלמו מאמירות בלתי פוסקות של פרויד, לכל אורך הוראתו, שאפשר לראות משהו שמופיע מולנו, ושאפשר אפילו לדעת משהו, ובה בעת לא לקבלו, לא להשתכנע בו, או בניסוח פשוט – להמשיך כאילו כלום. כלומר, האמת יכולה להופיע בפני באותות ובמופתים, בין אם במה שאני עושה או אומר ובין אם במה שאני רואה או במה שנאמר לי, כמו פירוש מצוין מהאנליטיקאי, ואני אמשיך בשלי.
במה שונה ההצעה של לאקאן, שמתומצתת באופן דחוס באמירה שהמודחק והחזרה של המודחק הם אותו הדבר? וחשוב יותר, מה העמדה הקלינית-אתית שנגזרת ממנה? אני מבין את האמירה הזו דרך מה שאני נתקל בו בקליניקה. אני מוצא שוב ושוב, שמה שהאדם לא יודע על עצמו, מבחינת הבקשה האינטימית ביותר שלו, ומבחינת הסימפטום האינטימי ביותר שלו, הוא בדיוק מה שהוא לא מפסיק להגיד ולהראות. זו הסיבה שלאקאן אומר שהמודחק והחזרה של המודחק הם 'אותו הדבר', ולא, למשל, שני צדדים של אותו המטבע. המודחק הוא משהו שהסובייקט אומר, תחת כל שיח רענן, כמו נביא שמחפש שומעים, כמו העגלון בסיפור "יגון" של צ'כוב שמחפש נמען לאמירה שלו, ודבריו לא עושים רושם על איש. הקליניקה מראה שדבריו של המדחיק לא עושים רושם גם על עצמו, שהוא חירש ועיוור למה שהוא אומר ומראה בריש גלי. הפסיכואנליזה מבקשת לחלץ את הסובייקט מהאטימות הזו, שהסובייקט מגבה אותה בשלל אופנים ובשלל הצדקות. הפסיכואנליטיקאי, אם כן, הוא לא זה שמפרש את הפירוש הנכון, שמבין בחוכמתו את מה שאחרים לא הבינו לפניו, או שמתקן בטובו את מה שלבבות אחרים לא הצליחו לתקן, אלא, הוא זה שהדברים הנכונים של הפציינט עושים עליו רושם. וכדי שהדברים הנכונים של הפציינט יעשו עליו רושם, כלומר, כדי שלא יקנה את הגיבויים שהפציינט מציע לאטימותו כאילו הם היו דיבורו, עליו להיות אידיוט. וזה נדמה לי מההישגים הגדולים של האנליזה, האפשרות להיות אידיוט. הלא מודע הוא כתובת על הקיר, שמצליחה, ברגעים מיוחסים של אידיוטיות, לעשות רושם, להיקרא.
