הסובייקט משלה את עצמו בכך שהוא שולט בדימוי שהוא מציג לאחר, כלומר, במה שהאחר רואה בו. נדמה לו כי בבואתו המשתקפת במבט של האחר שלמה ויפה. הוא זקוק לדימוי האשלייתי הזה על מנת לתמוך בהונאה העצמית שלו.
הבושה מאותתת על נוכחות הסירוס, וככזו, גם היא אפקט שאינו משקר ביחס לסיבה שלו. בכך היא שונה מאחותה הקולנית יותר, האשמה. כשהמבט של האחר תופס את הסובייקט בהפתעה, כשנושרת המסיכה היפה, עולה הבושה.
הבושה היא אפקט חשוב עבור הפסיכואנליטיקאי מעצם היותה קרובה ללא מודע. הדבר שהסובייקט רוצה יותר מכל להסתיר אינו בהכרח מובן למישהו אחר מלבדו. לעתים אפשר לדעת כי נחשף משהו שהסובייקט לא רצה ולא התכוון שייחשף רק הודות לאפקט של אמת המופיע בגוף - הסמקה. רגעים מעין אלה הם רגעים חשובים בשיח של האנליזנד, משום שגם כאשר האנליזנד חושף את סודותיו הכמוסים ביותר, ברגע שהם יוצאים בצורה מכוונת מפיו אפשר להיות בטוחים שהם כבר עטופים במסיכה של היופי.
ובעוד ששלמותו של הסובייקט אשר נצפה מבלי שהתכוון לכך נתונה בסכנה גדולה, מי שנמצא בעמדת הצופה, נמצא בעמדה הבטוחה ביותר. כך אומר לאקאן על האובססיבי, המתמקם בתא הצפייה שלו, בעמדת האדון, הצופה מן הצד המתקרב עד כמה שניתן למוות תוך שהוא נותר מחוץ לטווח של החיים.