טראומה: ה(ח)זרה של הגוף

המפגש הראשוני בין מילות השפה לגוף החי מותיר בגוף עקבות של התענגות שאינן ניתנות כולן לתרגום למובן. הפער שנותר בין הרישום בגוף לבין המשמעות שיכולה להעניק לו השפה, הוא החור המבני הכרוך בעצם היותנו הוויות מדברות. פער זה הוא מה שלאקאן כינה "חור-מטיזם" (troumatisme)- משחק מילים הקושר את הטראומה ל-trou לחור המבני בשפה.

אירוע קונטינגנטי (מקרי), כגון תאונה, מחלה, אובדן או מילה פוצעת שנאמרה, עשוי להפוך את החור הזה לאקטואלי ולערער את הקשירות שתחמו אותו עד אז.

כאשר קשירה זו מתערערת, הסובייקט פוגש את גופו בזרותו הרדיקלית. הגוף, שהוחזק עד אז כאחדותי, כבעל גבול ברור וכשייך לאני, חוזר כממשי וכופה את נוכחותו; הוא אינו נענה עוד לדימוי ולסיפור המוכר שאפשרו לחוות אותו כ"שלי" במובן זה, הטראומה אינה רק מפגש עם מה שאין לו מילים, אלא מפגש מחודש ומטלטל עם מה שהמילים כבר עשו לגוף. האירוע הטראומטי פורם את המערך הקיים, אך הוא גם פותח אפשרות לארגון מחדש של היחס בין הדיבור, הגוף וההתענגות, ומעמיד את הסובייקט בפני הצורך להמציא קשירה חדשה.

בשלושת המפגשים, באמצעות קריאת טקסטים ודיון בדוגמאות קליניות, נעקוב אחר מהלך זה: מן המפגש הראשוני בין השפה לגוף, דרך ערעור הקשירה וחזרתו של הגוף בזרותו, ועד לאופק האתי של הפסיכואנליזה - תמיכה באפשרותו של המטופל להמציא אופני קשירה סינגולריים משלו סביב החור.