תביעה: מֵעַרְבוּת לִמְעוֹרָבוּת

מרצה
עידן אורן

בסמינר 10 לאקאן מנסח שאלה קלינית יסודית: "איזו מציאות שוכנת מאחורי השימוש השקרי שהנוירוטי עושה באובייקט a בפנטזמה שלו? ניתן להסביר את זה באופן מספיק באמצעות העובדה שהוא יכול להעביר את הפונקציה של האובייקט a לתוך האחר הגדול. למציאות הזו יש שם פשוט מאוד – תביעה."

התביעה מופיעה כאן כמי שתופסת את מקומה של פונקציית האובייקט, והאופן שבו התביעה עושה זאת הוא של העברת פונקציית האובייקט לתוך הפונקציה של האחר הגדול. לאקאן מרמז כאן שהנוירוזה מאפשרת לסובייקט להישאר בבורות ביחס לפונקציה של האובייקט על ידי הסתרתה בתוך הפונקציה של האחר הגדול. בפשטות אפשר להגיד שבאמצעות התביעה הסובייקט מקיים את יחסו לאובייקט, אבל הוא עושה זאת תוך כדי שהוא מתעקש בשכנוע שלו שמה שהוא עושה ומה שקורה לו מתרחש מתוך היחסים עם האחר הגדול. להבנתי מובלעת כאן הכוונה לגבי ציר מרכזי בלוגיקה של המהלך האנליטי - להפריד את הפונקציה של האובייקט מהפונקציה של האחר. להפריד, זה לא אומר שהם מפסיקים להיות קשורים. אלא שהסובייקט מתקרב לאימה שבלא-לדעת את טיבו ואת ערכו (של האובייקט), כלומר לאימה שבלהיות אובייקט שלא מובטחת לו מראש ערבות לכך שהוא בעל טיב וערך.

זו נקודה קריטית, הן לגבי התביעה והן לגבי האובייקט. משום שהתביעה, מצדה האחד, כתביעה לאהבה, כפי שלאקאן מדגיש בתחילת הדרך, ממקמת את נתינת האובייקט הנתבע מהאחר כעדות לאהבתו אליי (אם נותן לי, זה מבחינתי מוכיח שאני אהוב, כלומר, ראוי לאהבה, כלומר טוב ובעל ערך). ואכן, הנוירוטי יסכים לעטות מלבושים רבים, ואף לשימושים רבים שהאחר עושה בו, כל עוד מבחינתו השימוש הזה ממקם אותו כטוב ובעל ערך. הנוירוטי מרוצה, פחות או יותר, כל עוד מתקיימים שני תנאים: א. הוא מצליח לפרש את מה שהוא מקבל או לא מקבל מהאחר כערובה לערכו; ב. הוא לא יודע שהוא עושה את זה. מניסיוני, חלק גדול מסיבות הפנייה לטיפול הן כאשר אחד מהתנאים האלה מופר, נוכח רגע שבו נחשף סדק באותו מלבוש של טיב וערך, ומופיע משהו מהפונקציה של האובייקט. הרגע הזה בלתי נסבל עבור הסובייקט, וכרוך בחוסר ישע, והוא פונה לטיפול עם דחיפות לסגור את הסדק הזה. ושם ההתמקמות של האנליטיקאי עשויה לקבוע משהו מהמהלך האפשרי של האנליזה. התביעה שאיתה מתחילה אנליזה, אם כן, מופיעה בעיקרה כתביעה לאהבה (שחלק מהותי בה הוא שיקום הערובה לערך). האנליטיקאי הוא מי, שבמהלך הפריסה של תביעת הפציינט באנליזה, לא משתף פעולה עם הרצון של הפציינט לסגור את הסדק, כך שתיפתח עבורו האפשרות לשאת משהו מהזוועה שבהיות אובייקט שימושי אך מבלי שיש ערובה לערכו. להיות אובייקט, מחוץ ללוגיקה של האהבה, או ליתר דיוק, לצדה. שם עשויה התביעה להתגלות לא רק כפנייה אל האחר והמתנה אינסופית למענה שלו, אלא כדרך שבה הסובייקט מקיים את יחסו לפונקציה של האובייקט.

לחזור אחורה לרשימה