מאמרים

מיתוסים של אלמוות בפסיכואנליזה.
Dark mode Light mode increase font increase font decrease font decrease font
15.07.2015
7 דקות קריאה

מיתוסים של אלמוות בפסיכואנליזה

מאת ד"ר יהודה ישראלי

israely3@bezeqint.net

הרצאה שניתנה לרגל השקת הספר "מלאכת הטיפול הלאקאניאני"

 

ברצוני להראות כיצד מייסדי הפסיכואנליזה, פרויד ולאקאן, בעצמם רקמו מיתוסים של אלמותיות. נתחיל מהשאלה:

מהי חשיבה מיתולוגית?

היטיב לתאר זאת האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס. הוא לוקח כדוגמא מיתוס של הילידים באזור ונקובר בקנדה. האינדיאנים לא יכלו לצאת לים לדוג משום שרוח הדרום האכזרית לא נתנה להם מנוח. פנו הדייגים לדג הסקייט, מין טריגון, דומה לחתול ים שחי בצפון האוקינוס השקט. הם פנו אליו שישתדל אצל רוח הדרום.

פנה הסקייט לרוח הדרום והצליח במשא ומתן מפרך להביא אותה להסכים לנשוב יום כן יום לא. זה סוף המיתוס.

לוי שטראוס מסביר: את הידע על העולם מסדרים דרך סיפורים. לפני המצאת הכתב האינפורמציה חייבת הייתה להיות מסודרת ליניארית, כאשר המושגים באים ברצף זה אחרי זה בגלל המגבלה של הדיבור. לא ניתן לדבר יותר ממילה אחת בו זמנית לכן צריכים לסדר את המושגים ברצף על פי סדר הדיבור. העמדת המושגים בסדר עוקב נקרא דיאכרוני, אחד אחרי השני, והעמדתם כמו כתמי צבע שרואים בו זמנית על הקנבס נקרא סינכרוני.

הסקייט הוא דג שצידו העליון כהה וצידו התחתון בהיר. אם נקרא את הנרטיב הדיאכרוני, בצורה סינכרונית הוא אומר כך: הדג בגלל האיכות הבינארית שלו, שחור לבן, לסירוגין, הוא הסמל של מקצב רוח הדרום. במילים אחרות: רוח הדרום נושבת לסירוגין. כדי להבין מיתוס צריכים לקרוא את רצף המושגים שלו באופן לא רציף אלא בו-זמני.

מהם המיתוסים הפסיכואנליטיים?

אצל פרויד אתייחס לשלושה, ואצל לאקאן אתייחס לאחד. המיתוסים הפרוידיאניים הם אדיפוס, האב הקדמון בספר "טוטם וטאבו", ודחף המוות בספר "מעבר לעקרון העונג". אצל לאקאן המיתוס  הוא ה"למלה" בספר "ארבעת מושדי היסוד של הפסיכואנליזה". בסוף אראה את הקשר של מיתוסים אלו לאלמותיות.

אדיפוס

את אדיפוס פרויד משאיל מסופוקלס. אדיפוס נמסר מיד עם לידתו על ידי הוריו לצייד שאמור היה להמיתו אך הוא אומץ על ידי רועים ושרד. בדרכו לממלכה שבה נולד הוא נקלע לסכסוך על אם הדרך ומבלי לדעת זאת הרג את אביו. בהמשך הסיפור הוא נשא את אמו לאישה, וכשנודע לו שהרג את אביו ושכב עם אימו הוא ניקר את עיניו במו ידיו והגלה את עצמו מחוץ לעיר.

על פי פרויד, מיתוס זה ממחיש את האופן שבו הלא מודע מובנה בכל אחד מאיתנו. האיסור של האב על קרבת היתר לאם, איוס הסירוס, הוא שיוצר חוסר סיפוק כרוני שהוא המצב האנושי, וטוב שכך, שכן עודף תענוג ממית. אם לא ישימו גבולות לילד הוא יהיה פרא אדם. על פי לאקאן לא רק אביו של אדיפוס הוא מטפורה לכל אב אלא שכל אב הוא מטפורה למשהו אחר וכך גם האם. מה שאחראי לחוסר הסיפוק הכרוני שמאפשר חיים של תשוקה ולא אובדנות של עודף תענוג הוא השפה. עצם הדיבור הורג את הדבר הממשי. עצם הייצוג של החוויה הגולמית במילים מפחית מהתענוג שלה ומאפשר חיים. ברית המילה ביהדות הוא מיתוס דומה. העסקה היא שייכות לקהילה תמורת ויתור על משהו בבשר, בתענוג החייתי. הדיבור גם מפחית בתענוג וגם משמש ככלי במרדף להשיב אותו.

אפשר להמחיש זאת בבדיחה על הילד שלא הוציא מילה מפיו עד גיל 4 כשלפתע אמר לאימו "תעבירי את המלח בבקשה". כשנשאל למה לא דיבר עד אז השיב "כי לא היה חסר מלח". המילה מופיעה בהקשר של היעדרות הדבר.

האב הקדמון

את מיתוס האב הקדמון פרויד המציא בעצמו. זהו משל שתפקידו להמחיש את המעבר בין הטבע לתרבות. הייתה להקה של קופי אדם שפעלו על פי חוקי הג'ונגל. היה זכר האלפא שהיה האב וכל הנקבות עמדו לשירות התענוג שלו בעוד הזכרים האחרים, האחים, סבלו קינאה. התפנית במעבר מהקוף לאדם הייתה תגלית ההתאגדות. בעוד שהזכר החלש אינו יכול להפיל את המנהיג, התאגדות האחים נגד האב כן יכולה. כל בניו קמו עליו להורגו והחזק מביניהם ירש את מקומו. תוך דקות ספורות שוב התאגדו האחים נגד האח החזק והרגו אף אותו. אם קודם לא היה מה שירסן את התענוג חסר הגבולות של האב, עכשיו לא היה מה שירסן את עקרון ההתאגדות. כדי שהלהקה תוכל להמשיך להתקיים הוחלט על מנהיג שלא יהיה חי ולכן לא ניתן יהיה להמיתו, והוא לא יהיה אנושי ולכן לא יעורר קינאה ויריבות. זהו הטוטם. חיה מיתולוגית כמו היגואר או הארמדילו שמיוחס לה שהיא האב הקדמון של השבט. בחליפת המכתבים בין פרויד לאיינשטיין, כאשר איינשטיין מבקש מפרויד פיתרון למלחמות פרויד חוזר על רעיון זה כמפתח לשלום עולמי, התאגדות האומות נגד הרודן. גלגוליו של הטוטם בימינו היא החוקה, האל, מוסד הנשיאות, או המסקוט שמייצג נבחרת ספורט, כך שהמנהיג האמיתי הוא על אנושי בעוד שהמנהיג בפועל הוא מייצגו. האפיפיור הוא לא מנהיג הקתולים, הוא ממלא מקומו של האב הקדמון ישו.

בדיאלוג בין איינשטיין לפרויד מוזכר רעיון הקואליציה כמיוצג ע"י האו"ם ודורש כוח ולא יפות נפש של צדק.

אם נשים את מיתוס אדיפוס ומיתוס האב הקדמון יחד נקבל את המחשבה הבאה. האב שמגביל את תענוג הבן יוצר תשוקה, עקרון ההתאגדות שמגביל את תענוג האב יוצר קהילה. בשניהם השפה והתרבות מחליפים את התענוג בגוף וחוק הג'ונגל.

דחף המוות

בספרו "מעבר לעקרון העונג" תמה פרויד על תופעות כמו הלם קרב, הפרעה פוסט טראומתית. מדע שיבחר האדם גם אם באופן לא מודע לחזור בחלומותיו לילה לילה לטנק השרוף? אולי ההיגיון הוא לשוב למצב הבלתי אפשרי כדי למצוא לו פתרון? אולי הפעם יצליח להציל את חבריו הפצועים? פרויד מעלה את הסברה שיש תענוג מזוכיסטי בעוררות היתר, בריגוש יתר שבמצב הטראומתי, שהוא בכיוון ההפוך מהנטייה של בעל החיים לאיזון. ומדוע ליצור החי יש את הנטייה לאיזון? להומיאוסטזה? להפחתת עוררות? כאן פרויד ממציא מיתוס. מקור החיים הוא מהדומם. התא החי עשוי ממולקולות שעשויות מאטומים שהם בעצם דוממים. אותו המיתוס מופיע באמירה "מעפר באת ולעפר תשוב" אך פרויד מוסיף לכך את הכמיהה לשוב לעפר. זוהי צורה אחת של דחף המוות, המיתוס של הגעגועים של החי למצב ללא תנועה, ללא מתח, למצב הדומם.

זהו עקרון העונג. בכיוון ההפוך לדומם יש את עוררות היתר, מעבר לעיקרון העונג. בהיבט זה, המזוכיזם שמחפש את הסבל והמתח בעצם מסרב לדומם. היות שעוררות היתר מובילה לשיכרון חושים שאף הוא סוג של התאיינות, דחף המוות פועל גם בכיוון הזה.

אם נשים מיתוס זה כשקף על שני המיתוסים, השקפים הקודמים, אדיפוס והאב הקדמון, נקבל תמונה בה הנטייה לעונג מוגזם, הן לפי עקרון העונג של שלווה מוחלטת והן לפי העיקרון שמעבר לעיקרון העונג, עוררות מוחלטת, שניהם בכיוון של שבירת המסגרת המשפחתית: אלימות ללא גבולות או חוקים מצד אחד, ומשיכה אובדנית למצב הדומם מצד שני.

לעומת המצבים הקיצוניים, מידה מסוימת של חוסר סיפוק מאפשר תשוקה, שייכות לשפה ושימוש בדיבור, חיי משפחה וקהילה, ומידה מסוימת של מתח הכרוך בסירוב לאיזון של הדומם והמחיקה של הריגוש. השפה מקיימת את היש והאין בו-זמנית ומאפשרת לסרב למצבים הקיצוניים של אין מוחלט בריגוש או יש מוחלט בדומם.

הלמלה של לאקאן

מין ומוות באו יחד לעולם. היצור החד-תאי כמו האמבה אינו מת מוות טבעי, הוא פשוט ממשיך להתחלק עד אין סוף אך תמיד נשאר אותו האחד. ההופעה של המיניות בעולם החי הביאה עמה את המוות. מי שממשיך לחיות באופן זמני הוא יצור חדש שנושא גנים של הוריו אך ההורים חייבים למות ותוך זמן קצר ימות גם הוא. לאקאן משתמש בסיפור הביולוגי הזה כמיתוס לרעיון שהוא מנסה להעביר כשהוא מלמד את נושא הדחף.

הלמלה היא חיה דמויית אמבה שהיא מושא הסיוטים שלנו. היא מתפשטת כמו כתם שחור ומכלה כל חלקה טובה, כמו ה"חידלון" The Nothing בסיפור שאינו נגמר. יחד עם זאת הלמלה כיצור חד תאי מייצגת את השלמות שלפני החלוקה למינים ולפני גזר-דין המוות. הלמלה היא מושא הכמיהה לדבר האבוד שבגלל אובדנו נדונו לחיים של מיניות ומוות. אם אצל פרויד יש את הכמיהה-אימה מפני המוות כדומם, אצל לאקאן זאת כמיהה-אימה ביחס למצב הא-מיני והאלמותי.

סיכום

קיימת עסקה בכל אחד מהמיתוסים. באדיפוס, תמורת ההפסד לאב בקרב על האם הילד מרויח את המשפחה, השייכות למשפחה, ובסופו של דבר את ההזדהות עם האב (if you can't beat them join them) ואת היכולת בעצמו לתפקד כאב. לצד המוות שהמין מחייב, הוא מאפשר גם נצחיות, אבל בזירה אחרת, של התרבות והשפה. האלמותיות היא בהמשכיות מוסד המשפחה מדור לדור. סופוקלס ממחיש זאת במפורש במחזה על ביתו של אדיפוס "אנטיגונה" כאשר היא מוכנה למוות הפרטי שלה כדי לקיים את זכר אחיה ואת קדושת מוסד המשפחה.

ב"מעבר לעיקרון העונג", השפה מאפשרת להחליף את החסר של הדבר עם הנוכחות של השם שמייצג אותו. תמורת הויתור על השלווה של הדומם והאקסטזה של הריגוש,  מרוויחים את הקיום המשתוקק של החי, ואת השפה שממשיכה מעבר למוות הביולוגי.

בטוטם וטאבו, תמורת הויתור על הרודנות, על התענוג המוחלט, מקבלים אחווה, חוק, חוקה, והזדהות עם טוטם שמיוחסים לו תכונות אלמותיות כמו האל. הסמל מופיע כחיה כדי לומר שיש בנצחיות חזרה לשייכות של האדם לטבע, ודרך הטבע לחוויה הקוסמית.

במיתוס הלמלה לאקאן מקפל את המיתוסים הקודמים וממשיך אותם. תמורת הויתור על הנצחיות הטרום-מינית של הייצור החד-תאי, היצור הרב-תאי המיני האנושי מקבל את המילה, השפה, הדיבור, הסמל. הניצחיות שהלכה לאיבוד עם הופעת המיניות שבה עם הופעת הדיבור. הלמלה היא גם החד-תאיות הנצחית האבודה וגם המילה או הסמל, שכמו הטוטם של פרויד אינו נכנע לחוקי המוות והביולוגיה. המילה היא שמאפשרת ליצור האנושי אשנב אל מעבר למגבלות זמנו הביולוגי עלי אדמות. לכן יש טעם ויש אפשרות למשמעות במצבה, בהנצחה, ביצירה ובשלל טוטמים נוספים.

בסמינר "האתיקה של הפסיכואנליזה" 1960 אמר לאקאן "מה שנוצר במוות הראשון שורד את המוות השני" מה שנוצר במוות הראשון זאת המילה שהורגת את הדבר, שמחליפה את התענוג הגולמי. למשל התואר "ילד בוגר" לילד שמוותר לאחיו הקטן על הממתק. מה ששורד את המוות השני זאת המילה שממשיכה מעבר למוות הביולוגי. מיתוס דג הסקייט מאפשר לאינדיאנים להאמין שמחר תישך הרוח ואפשר יהיה לצאת לים. מיתוס הלמלה מאפשר להאמין שיש לחיים משמעות מעבר לתענוג שבלחיות אותם. את החיים, כמו את המיתוס, אפשר לקרוא דיאכרונית, נרטיבית, לפי רצף הזמן מההתחלה לסוף, או לקרוא אותם בו-זמנית, סינכרונית, במימד שמעבר לזמן וגבולותיו.