קורסים בעבר

ADD כתופעה עכשווית של הקושי לשאת את הוויה (או: ריטלין כפטור מעול הגוף)
Dark mode Light mode increase font increase font decrease font decrease font
13.03.2016
2 דקות קריאה

אתם מוזמנים לשני שיעורים שיעביר עידן אורן במסגרת "המרחב הקליני" של הפורום, ביום שלישי הקרוב (ה- 15.3) וביום שלישי בשבוע לאחר מכן (22.3) בבית השחמט ברמת אביב בשעה 20:00. כמה מילים על נושא השיעורים מצורפות.

טעם לחיים, סיבה לחיים, ערך לחיים, רצון לחיות, עניין בחיים, הנאה מהחיים, סיפוק מהחיים, שמחת חיים, אהבת החיים – באף אחד מאלה אין שום דבר טבעי, וגם לא שום דבר מובן מאליו. אלה אָפקטים שנטועים בעובדת התודעה, שהיא אֶפקט של השפה. כמובן שהצד השני של הקביעה הזו היא שיש אומללות, סבל, חוסר סיפוק שאין בהם שום דבר טבעי ושום דבר מובן מאליו, גם הם אפקטים שנטועים בעובדת התודעה, שהיא אפקט של השפה. החיפוש אחר טעם החיים אינו אלא תשובה, מענה, לעוֹל שאין לאדם מנוס מלשאת אותו בהיותו חי בהכרח במסגרת של חברה ושל תרבות. והעול הזה, אם הוא כבד מדי, אם האדם חלש מכדי לשאת אותו, יכול לאיים על הסיפוק מהחיים ועל הערך שלהם. הפסיכואנליזה עוזרת למי שפונה לבודד את קווי המתאר של העול הייחודי לו, שרשום בבשרו, ושאינו ניתן לפירוש וגם לא לפתרון, ושלא נותר אלא לשאת אותו. נשיאת העול הזה, בסופו של חשבון, אינה אחרת מאשר ההוויה. הפסיכואנליזה מאפשרת רדוקציה של התנאים של ההוויה, כדי שזה שמדבר יוכל לשאת את הווייתו ביתר כבוד. הוויה זה לא פיקניק. אפתח את הרעיון הזה, ואטען שהתופעה המכונה ADD (ראשי תיבות! באנגלית!) היא אופן של קושי לשאת את ההוויה תחת מסמני האדון הנוכחיים. הרי לכל תקופה ולכל תרבות השמות שהם נותנים למועקות הזמן והמקום (מלנכוליה, Weltschmerz, ennui, אבסורד). מהו הדבר שמתפזר, שלא מצליח למצוא ריכוז? הקשב האנליטי יכול להשפיע על הפרעות קשב של מי שנכון לדבר, באמצעות הצעה לעיגון של הוויה התועה בין שלל אובייקטים מרגשים ובין שלל סמים, שהם למעשה סופרמרקט של מצבי גוף. מצבי הגוף האלה, באופן רגיל, עשויים להיות תוצאה של סדרת אופרציות מנטליות שונות של הסובייקט, ואילו כאן מוצע פטור מהאופרציות הללו באמצעות פעולה ישירה על הגוף (רטלין – כדור ריכוז\ערנות, כאשר המודפיניל נושף בעורפו ונושא הבטחה לפטוֹר מעול העייפות והשעמום, שלל כדורי הרגעה, הרפייה ושינה להורדת העוררות והמועקה, ויאגרה, שמציע זקפה שעוקפת את עול הפנטזיה, והרשימה ארוכה). מה הזיקה בין סובייקט לבין תוצרי מעשיו, לבין גופו ולבין האחר, משמעשיו מתווכים על ידי תִפעולים כאלו של מערכת העצבים? לא מן הנמנע שיומצא כדור שיעורר חוויה של התאהבות. האם זו וריאציה חדשה לניכור שמרקס התייחס אליו של האדם מפרי עמלו, כאשר את מקומו של פס הייצור מחליף הגוף כפס ייצור? נדמה שהיום, יותר מתמיד, מרחפת הבטחה לפטור מעול נשיאת הגוף, על אי הנחת הכרוך בו בהכרח. אך אם ההוויה כרוכה בנשיאת עול הגוף, האם לא מובלעת כאן הבטחה לפטור מהוויה?